קאיטו, בן השלוש, לא מוכן להצטלם עד שיביאו לו מיץ תפוזים. "ג'וס", הוא דורש באנגלית. קאיטו הוא חצי יפני וחצי ישראלי, ויודע לדבר בשלוש שפות – יפנית, אנגלית ועברית. לאחר שהוא מקבל את מבוקשו הוא מסכים להתיישב ולעשות פוזות למצלמה. אחריו מגיעה ימית, חצי שוודית חצי מרוקאית, ואז אלעד הרוסי-מצרי, פרח הברזילאית-מרוקאית וצ'מסום, פיליפינית-אפריקאית.
פעם, כשדיברו על נישואי תערובת התכוונו לאשכנזים ומזרחים. היום זו תופעה נפוצה ולא מעניינת. למעלה מ-50 אחוזים מהנישואים בישראל הם כאלה, אומרים המומחים. המטען האמיתי שרובץ לפתחה של החברה הישראלית היום הוא אחר: נישואים בין יהודים ללא יהודים, בין קבוצות אתניות שונות ובין דתות שונות. בשנים האחרונות הגיעו לישראל הגירות גדולות של מהגרי עבודה מהמזרח הרחוק, פליטים מאפריקה ויהודים מתפוצות פחות מוכרות, כמו דרום אמריקה והודו לצד מסקנדינביה. הגלובליזציה נותנת עוד ערבוב לקלחת הזאת בתוך מדינות המוצא. הילדים המעורבים של המהגרים האלה משנים לבלי היכר את הדי.אן.איי של החברה שלנו. מבט עליהם יכול לתת לנו הצצה אל העתיד.
דו קיום? בתיאוריה
כמה נישואי תערובת כאלה באמת יש היום בישראל? יותר מבעבר, אבל עדיין מעט. שישה אחוז בלבד מהזוגות הנשואים בישראל הם בין יהודי ללא יהודי, אומר סרג'יו דלה-פרגולה מהאוניברסיטה העברית, מומחה לדמוגרפיה של הקהילות היהודיות בעולם ומבכירי הדמוגרפים בישראל. "בתוך ששת האחוזים האלה, אצל הרוב הגדול אחד מבני הזוג הגיע לישראל מברית המועצות בשנות ה-90. אלו זוגות שחיים כיהודים ומזדהים כיהודים, אך לא מוכרים ככאלו על ידי הרשויות ולכן רשומים כיהודי וכ'אחר'", הוא מסביר. "יש כמה אלפים בודדים של זוגות מעורבים יהודים ומוסלמים, וכ-8,000 זוגות של יהודים ונוצרים, כאשר חלקם עולים מאירופה, ארה"ב ואמריקה הלטינית, ורק מיעוט קטן נוצרים-ערבים. יש גם נישואים בין עובדים זרים או מבקשי מקלט מאפריקה עם יהודים, אך מדובר בכמות זניחה". שיעור נישואי התערובת בישראל גם נמוך משמעותית מאלו של קהילות יהודיות בתפוצות: בארה"ב, לדוגמה, כ-58% מכלל הנישואים של יהודים הם נישואי תערובת. בצרפת, בריטניה וקנדה עומד השיעור על כ-40%, ובמזרח אירופה כ-65%.
עדה יהודית שתהליך ההיטמעות שלה בחברה מתקדם מאוד בשנים האחרונות היא העדה האתיופית. "העדה האתיופית היא האחרונה שהגיעה לארץ", אומר דלה-פרגולה. "היא הגיעה כעדה מאוד סגורה ומגובשת, הרבה הגיעו כבר נשואים מאתיופיה, אבל ככל שעובר הזמן וצעירי העדה מתערים יותר ויותר בחברה הישראלית, המפגש עם עדות אחרות הופך להיות טבעי ונפוץ, ולא רחוק היום בו זוגות מעורבים עם העדה או ילדים שהם חצי אתיופים יהיו מראה שכיח".
אז האם החברה הישראלית הולכת לכיוון של רב-תרבותיות דתית ואתנית? פרופ' דלה-פרגולה ספקן: "החברה הישראלית היא במהותה שמרנית מאוד, ולכן גם מי שדוגל ברפורמות ודעות מתקדמות, בדרך כלל, כשזה מגיע לחיים האישיים, האינטימיים, עדיין מחזיק בתפיסה שמרנית", הוא אומר. "הנורמה בישראל היא עדיין משפחה גרעינית קלאסית של זוג הומוגני עם ילדים. אפילו התנועות המתקדמות פה, כמו הדרישה לנישואים גאים, עדיין חותרות לאותה נורמה משפחתית קלאסית". גם פרופ' אירית רוזנבלום, יו"ר ארגון "משפחה חדשה", מדגישה: "בארה"ב כל יהודי שני נישא ללא יהודי, אבל כאן, מחצית מהישראלים רואים בנישואי תערובת בגידה לאומית".
לפי סקר מיוחד שנערך עבור mako על ידי מכון המחקר "פאנלס פוליטיקס", ובו השתתפו 497 משיבים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת במדינה, 35 אחוזים מהציבור תומכים בנישואי תערובת בין בני זוג שאינם מאותה דת, בעוד ש-54 אחוז מתנגדים להם. 95 אחוז מהדתיים והחרדים שהשתתפו בסקר אמרו שהם מתנגדים לנישואים מעורבים. 44 אחוז מסך המשתתפים השיבו שהם היו מקבלים בהסכמה את הרעיון שילדיהם יתחתנו עם בן זוג שאינו יהודי, בעוד ש-52 אחוז אמרו שיתנגדו לכך. ואהבת את הגר? אין מצב שזה כתוב בתנ"ך.
פליט תקרא לסבא שלך
ב-1779 חילק המדען הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך את האנושות לחמש קטגוריות, או גזעים, שונים: לבנים, צהובים, חומים, שחורים ואדומים. מאז גנטיקאים קבעו שהחלוקה לגזעים היא שגויה מבחינה ביולוגית, ובכל זאת הקטגוריות האלה ממשיכות לשמש אותנו, ומשרתות באופן אירוני הן את הגזענים והן את אלה שמנסים להילחם בגזענות. האנשים שלפניכם חורגים לחלוטין מכל ניסיון לשייך אותם לאחת מחמשת הקטגוריות האלה.
בשנה שעברה פורסם בנשיונל ג'יאוגרפיק פרויקט בשם "הפנים המשתנות של אמריקה", בו תועדו דיוקנאות שונים של האמריקנים החדשים. לאחר מאות שנים של הגירה מכל העולם, ארצות הברית מגיעה בשנים האחרונות למסה קריטית של מהגרים, ששינו את האופי והמהות שלה – וגם את המראה שלה, לנצח. גם פה כבר הספיקו להיווצר מספיק קומבינציות ייחודיות, שכרגע הן אולי נראות יוצאות דופן, אבל בעתיד יש להניח שנתרגל לראות אותן יותר ויותר. כשמסתכלים על תווי הפנים המרתקים של הילדים האלה הרבה יותר קשה לצאת נגד התבוללות ויחסים מעורבים. הרי אף אחד מאתנו לא רוצה לחיות בחברה שבה כולם נראים אותו הדבר, ובסופו של יום, עד כמה שנרצה לשכוח מזה, כולנו מגיעים ממשפחות של מהגרים ופליטים. בפרוייקט צילום מיוחד, בעזרתו של הצלם זיו שדה, יצאנו לראות את הפנים האלו, הפנים של כור ההיתוך החדש.
"שואלים אותי אם הוא מאומץ"
מי? לני נצר-קונה, בן שלוש וחצי מרעננה.
מאיפה? אמא של לני נולדה בישראל, הוריה וסביה הגיעו מפולין ואוסטריה. אביו של לני הגיע מחוף השנהב והיגר לישראל לפני שבע שנים.
בבית: "אנחנו חוגגים גם את כל החגים היהודיים והישראליים וגם את הקריסמס, הניו-ייר, ומשתדלים לציין גם את יום העצמאות של חוף השנהב", מספרת יעל, אמא של לני. "אנחנו אוכלים גם אוכל אפריקאי שלני מכיר ומאוד אוהב. בעלי מדבר צרפתית ובינינו אנחנו מדברים אנגלית כך שלני נחשף לשלוש שפות. הוא עושה את הקישור בין אנשים שחורים שזה כאילו מהצד של אבא אבל זה מאוד-מאוד טבעי לו".
ברחוב: "היה פעם איזשהו ילד שאמר לילד אחר 'אל תשחק איתו כי הוא בצבע של קקי' אבל הוא היה קטן ולא הבין את זה. מעבר לזה הסביבה בה אנחנו נמצאים מאוד תומכת ואוהבת. כבר יצא לי ששאלו אותי אם הוא מאומץ או אם הוא שלי, ואני עונה 'מה לא רואים?' כי בעיני הוא הכי דומה לי בעולם".
"אני מקבלת בעיקר תפקידים של עוזרת פיליפינית"
מי? לוטוס אתרוג, בת 32, שחקנית ויוצרת באנסמבל ציפורלה, מלמדת בניסן נתיב, בת זוג לדן (צבר בן להורים ממולדובה) ואם לשתי בנות, מתגוררת בתל אביב.
מאיפה? אמא ישראלית ממוצא ברזילאי, אבא יפני.
בבית: "לא הייתי אומרת שיש השפעות ברזילאיות או יפניות בבית שלי. אני אוהבת מוזיקה פורטוגזית, אבל לא מבינה מילה. אני אוהבת אוכל יפני, אבל זהו. מה שהשפיע עלי יותר מכל היה לגדול עם אמא שיש לה נפש אמנותית והמון כוחות לגדל אותנו לבד, ועצם העובדה שיש לי תאומה ומגיל אפס נאלצתי להתחלק בהכל".
ברחוב: "מכיוון שאני שחקנית אני מתמודדת עם הטייפ קאסט שלי בכל אודישן, והתפקידים שאני מקבלת הם בדרך כלל של העוזרת הפיליפינית. בהתחלה זה הפריע לי אבל עם הזמן למדתי לעבוד עם מה שיש וליצור לעצמי הזדמנויות לעבודה כמו ציפורלה. ברחוב אנשים יכולים להעיר הערות גזעניות, או אפילו לבקש ממני תעודת זהות. זה קורה בדרך כלל בנמלי תעופה. לפעמים מתפעלים מהמראה שלי, ואחרי דקה של שיחה שואלים 'אז מה את בעצם?'".
"בית מלא במוזיקה"
מי? פרח דוסנטוס, בת 21, מוקדנית טכנית בהוט, מקריית אתא.
מאיפה? אמא מרוקאית, אבא ברזילאי.
בבית: "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת חמש בערך. לפני כן אני זוכרת בית מלא במוזיקה ובבשר. בכל זאת, ברזיל. חיידק המוסיקה והבישול נדבק תפס אותי חזק, האוכל המרוקאי והברזילאי הם שני דברים נורא שונים אחד מהשני ואותו דבר המוסיקה אבל זה מה שמייחד אותם.
ברחוב: "כשהייתי קטנה כולם חשבו שאני אתיופית או מאומצת. פעם היה קשה לי להיות שונה, פיתחתי כל מיני מגננות, אבל בסוף הבנתי את הייחוד שלי. אנשים כל הזמן נדהמים מהשילוב ואומרים, 'בטח יש המון סמבה וכדורגל בבית'. אז כדורגל פחות, אבל המון ריקודים ובעיקר מוסיקה".
"כשהוא היה קטן היו חושבים שאני המטפלת שלו"
מי? שגיא בן שמן, בן 11, תלמיד כיתה ה' מראשון לציון.
מאיפה? אבא ישראלי ממוצא רומני ועיראקי, אמא וייטנאמית, שהגיעה לישראל במסגרת קליטת הפליטים הוויאטנמים בשנות ה-70.
בבית: "אנחנו קודם כל בית מאוד ישראלי, ורק אחרי זה וייאטנמי", מספרת לי, אמא של שגיא. "אני מגויירת, הגעתי לארץ בגיל מאוד צעיר ועשיתי צבא. אבל יש גם שילוב של התרבות האסיאתית הווייטנאמית, אם זה כשאנחנו באים לבקר את ההורים שלי, או בתפיסה שלנו כלפי דברים רוחניים יותר כמו רוחות, שלמי שלא מגיע מרקע של בודהיזם נראים כמו משהו מאוד מוזר".
ברחוב: "שגיא נראה יותר ישראלי מאשר וייטנאמי, ואם אני לא איתו לא מזהים שיש בו חלק אסיאתי. כשהוא היה קטן לפעמים היו חושבים שאני המטפלת שלו אם הייתי הולכת איתו".
"פסח, חנוכה, פסחא וקריסמס"
מי? צ'מסום אנוקו, בת 12, תלמידת כיתה ו', מתל אביב.
מאיפה? אמא פיליפינית ממוצא ספרדי, אבא ניגרי. שניהם הגיעו לישראל בגיל 25.
בבית: "אחותי הקטנה ואני נולדנו פה, והתרבות הישראלית היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו מדברות בבית עברית ואנגלית, ואמא גם מלמדת אותנו פיליפינית. אנחנו חוגגות את כל החגים היהודיים, אם זה חנוכה, סוכות, שבועות, אמא אפילו מכינה סופגניות, אבל בנוסף אנחנו חוגגות גם פסחא וקריסמס".
ברחוב: "אני לומדת בביאליק רוגוזין, אז רוב החבר'ה הם מעורבים ופיליפינים כך שזה לא נראה מוזר לאף אחד. כשאני הולכת למקומות אחרים אז בדרך כלל חושבים שאני אתיופית".
"גנים טובים"
מי? נועה (7), איילת (6) ושחר (3.5) סגל, מגינתון.
מאיפה? אמא של נועה, איילת ושחר עלתה לארץ מאתיופיה עם משפחתה בשנות ה-80. אבא שלהן הוא צבר ממוצא רוסי ואמריקני.
בבית: "עיקר ההבדלים בין התרבויות מורגשים כשאנחנו נוסעים למשפחות", מספרת אתי, אמא של השלושה. "כשאנחנו נוסעים למשפחה שלי זה ממש אתיופיה: מאכלים מסורתיים, מוסיקה, לדבר אמהרית. אבל בבית אני לא מכינה אוכל מסורתי. הילדים רואים שיש הבדל בין המשפחה הקיבוצניקית והמשפחה האתיופית – אלו שני עולמות שונים לחלוטין"
ברחוב: "אנחנו חיים בסביבה מקבלת מאוד, הם לא מקבלים יותר מדי תגובות או מבטים. מה שכן, לפעמים אנשים דווקא נותנים מחמאות על השילוב ואומרים שהוא יפה ושהגנים טובים".
"ברור שאני מעורבת, אבל לא מצליחים להבין מה"
מי? ימית בן עמי אריקסון, בת 32, מתל אביב, מנהלת פרוייקטים ביזמות חברתית.
מאיפה? אמא מרוקאית, אבא שוודי. הם נפגשו בארץ כשהאב התנדב בקיבוץ.
בבית: "ההורים שלי באים מרקעים מאוד מאוד שונים: אמא באה מבית מסורתי ואבא מרקע ליברלי. ארוחת שישי היא אולי הדוגמה הכי טובה, כשהמנה הראשונה זה דגים חריפים מרוקאים, ומנה שנייה זה כדורי בשר שוודים. אמא שלי באה ממשפחה מסורתית מרוקאית גאה, לסבתא שלי ז״ל, יש יותר ממאה נכדים ונינים, ואבא שלי הגיע ממשפחה יהודית אירופאית קטנה טיפוסית. ההבדלים הקיצוניים הללו משלימים אחד את השני. זה גם עניין של שפה, אני גדלתי בבית שמדברים בו עברית, אנגלית ושוודית".
ברחוב: אנשים תמיד בשוק מהשילוב. "לי זה לא נראה מוזר אבל זה תמיד נורא מצחיק ומפתיע אנשים. יש לי בדיוק את תווי הפנים של אמא שלי, אבל בצבעים של אבא. הרבה אנשים חושבים שאני תיירת אבל די ברור שאני מעורבת, רק שהם לא מצליחים להבין מה".
"וואו, איזה דבר יפה"
מי? שיראל (11.5) וקארין (7.5) טרגה, מחולון.
מאיפה? אמא של שיראל וקארין ישראלית ממוצא תימני. אביהן הוא יליד בוליביה, אינדיאני מדרום המדינה, שהגיע לישראל להופעה, התאהב באמא שלהן, התגייר ונשאר.
בבית: "לואיס מגוייר ואנחנו יהודים לכל דבר, שומרים שבת ועושים חגים", מספרת סיגל, אמא של שיראל וקארין. "הבנות מדברות גם ספרדית וגם עברית, המאכלים בבית הם רק בוליביאנים, הבנות לא מוותרות על זה, זה ידוע שהאוכל של אבא בהרבה יותר טעים. המוסיקה האינדיאנית האותנטית מאוד חזקה אצלינו והילדות לוקחות בה חלק".
ברחוב: "כל הזמן אומרים להן 'וואו, איזה דבר יפה', כל הזמן שואלים אותן מאיפה הן. אנשים אוהבים את השוני, את המיוחד הזה, זה מסקרן אנשים".
"קשה לאנשים להתעלם, הם חייבים לשאול"
מי? דניאל שהם, בן שנתיים מפתח תקווה.
מאיפה? אמא של דניאל הגיעה לישראל מאתיופיה עם משפחתה בשנת 1991 כשהייתה בת שש. אביו הוא יליד ישראל, דור שני בארץ לניצולי שואה מפולין.
בבית: "הבית שלנו הוא בית ישראלי לחלוטין" מספרת עידית, אמא של דניאל, "האוכל הוא ישראלי, מדי פעם אנחנו מביאים קופסאות מההורים שלי, שמלאות אוכל אתיופי מסורתי. אבל כל שאר הדברים הם ישראלים לכל דבר. עיקר ההבדלים הם בדרך בה העדות השונות חוגגות את החגים, יש חגים שההורים שלי לא מכירים, בעיקר חגים שהם לא מהתורה שבכתב כמו פורים וחנוכה. סדר פסח, לדוגמה, שונה מאוד: אצלנו אין הגדה של פסח, אבא שלי מספר את הסיפור בעל פה ויש ארוחה משפחתית".
ברחוב: "דניאל בהיר ממני בהרבה ומאוד ברור עליו שהוא ילד מעורב, אז ישר שואלים אם הוא הבן שלי. קשה להם להתעלם והם ישר חייבים לשאול"
"תיירים מצלמים אותו"
מי? קאיטו מלכית, בן שלוש וחצי מרעננה.
מאיפה? אמא של קאיטו היא יפנית, במקור מאזור פוקושימה, הגיעה לישראל לפני שש שנים. אביו של קאיטו נולד בישראל, בן לאב ממוצע טורקי ואם ממוצא מקדוני. הם הכירו כשאביו חי ביפן עשר שנים.
בבית: "הבן שלנו הוא דו לשוני, הוא מדבר גם יפנית וגם עברית וזה משפיע על הכל", מספר ניר, אבא של קאיטו. "הספרים, התוכניות, כל התרבות שהוא נחשף אליה היא גם ישראלית וגם יפנית. אנחנו חוגגים את כל החגים היהודיים והישראלים ויחד עם זה אנחנו נוסעים כל שנה לחודשיים-שלושה ליפן כדי שיפגוש את המשפחה ואת התרבות היפנית ויחווה את התרבות היפנית כיפני, כמו שהוא חווה את הישראלית כישראלי. הוא יכול לרגע לשיר שיר שבועות בעברית מהגן ודקה אחרי זה להתעסק במשהו מאוד יפני בהווי שלו כמו רכבות. הוא גם וגם. בגלל זה גם החלטנו לתת לו שם שהוא יפני לחלוטין, כי שם המשפחה הוא ישראלי לחלוטין".
ברחוב: "המראה שלו מושך אינסוף תגובות גם פה וגם ביפן. זה לא שאיפשהו הוא עובר חלק. אנחנו אפילו מוצאים את עצמינו בקונקשנים בקוריאה כשתיירים מצלמים אותו. הדבר העיקרי שמושך תגובות זה צבע השיער שלו. ביפן נופלים ברגע שקולטים שהוא מדבר יפנית וגם פה, אנשים פשוט נופלים כי הם לא מצליחים להבין מאיפה הצבע הזה".
"פונים אליי ברחוב באנגלית"
מי? אלעד דנון, בן 19, מהרצליה.
מאיפה? אמא ממוצא יהודי-אשכנזי וצועני-נוצרי, אבא מצרי.
בבית: "הבית שלנו הוא בית ישראלי לכל דבר. יש מאכלים מסורתיים אותנטיים, אבל הישראליות יותר חזקה מההבדלים בין הרקעים. אבא שלי נראה יותר אשכנזי מאמא שלי, כי הצוענים הם שחומים".
ברחוב: "מלא אנשים פונים אליי באנגלית, אני נראה להם שילוב מוזר ולא חושבים שאני ישראלי. כשקולטים שאני ישראלי ישר שואלים מה המוצא שלי ואף פעם לא מצליחים לנחש. אנשים לא יודעים כלום על הצוענים. כשאני מספר להם שאני גם צועני הם לא יודעים בכלל איך להגיב".