זה כבר כמה ימים שאני שואלת את עצמי מה כל כך מעצבן אותי בפרסומת החדשה של יס. והאמת? שקשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת. הייתי מהרהרת בזה, מנסה להבין את זה קצת יותר לעומק, אבל בזמן היחיד הפנוי שיש לי כאמא, שמתחיל בתשע בערב, אני צריכה לשבת מול הטלוויזיה ולהתרכז במסך. סורי.
הפרסומת, אם עדיין הצלחתם שלא להיתקל בה, מתארת את חייה הבלתי הגיוניים מחד אך הכה מוכרים מאידך של כל אמא במדינה הזו – פותחת את הבוקר בקו ייצור של כריכים, מפזרת ילדים למסגרות, רצה לעבודה, נלחמת בפקקים, בקריירה, בכביסות – הו הכביסות, מתקתקת ארוחות ערב, מתמודדת עם השכבות שלא מסתיימות. ובתוך כל הטירוף הזה, היא מחכה. מחכה לתשע בערב.
הפרסומת הזו לא מצחיקה אותי. הלוואי והייתה. היא מעציבה אותי, מכעיסה אותי אבל בעיקר מפחידה אותי. מפחיד אותי שבזה יתמצו החיים שלי, שכל מה שארצה במשך היום הוא פשוט שייגמר. שהחיים שלי יעברו בציפייה לתשע בערב. ועוד יותר מפחיד אותי שבזה זה יסתכם, שזה מה שאבחר לעשות עם הזמן המופלא הזה, שזר לא יבין אותו, הזמן בו אני יכולה להוריד ממני לרגע את כל הטייטלים, הכותרות, התפקידים של חיי ולהיות רגע עם עצמי בשקט. וכשכבר יגיע הרגע הזה, אבחר להתיישב מול הטלוויזיה.
שלא תטעו, אני לא נגד. אין לי בעיה עם טלוויזיה ואין לי בעיה להתכרבל עם סדרות מעולות שעושות לי נעים. הבעיה שלי היא עם האוטומט. עם היעדר הבחירה. זה הפך להיות הדיפולט. הציפייה הזו לחכות לכל יום שרק יסתיים בשביל לשבת מול מסך, מוציאה לי את המשמעות מהחיים. היא מנוונת, מעלימה וכן, גם מפחידה. לזה חיכיתי כל היום? לזה? טלוויזיה יכולה להיות יופי של ממתק למוח, אבל כמו שנגביל את כמות הסוכר לילדים (ונצרוך אותו בעצמנו בכיף אחרי תשע), כשזה מגיע אלינו, ידינו קלה על השלט ואנחנו נעלמים אי שם בין ערוץ שלוש לארבע. הטריוויאליות הזו מדכאת אותי. כאילו זה ברור לכולם שברגע שסוף סוף יש לך כמה דקות לעצמך תכלי אותם אל מול המסך, ושמישהו ינסה להפריע לשקט התעשייתי הזה.
אחרי הכעס והפחד, עלתה בי גם הרבה חמלה. התמלאתי בחמלה עלינו, הנשים, האמהות, האחיות שלי, שמג'נגלות את חיינו מתוך נגזרת ובתוך מסגרת שמישהו חשב שככה צריכים חיים של אמהות להיראות. לא ניכנס עכשיו שוב לשאלה אם באמת אפשר להיות אמא ואשת קריירה כיוון שהיא נטחנה עד דק. יש כאלה שזו כלל לא שאלה עבורן אלא מציאות ברורה מאליה, יש כאלה שהחליטו להתרכז באלמנטים אחרים בחיים, ולא בקריירה. אני, באופן אישי כמובן, חסידת הגם וגם - אפשר לעשות הכל אבל בתנאי אחד – שזה עושה לך טוב. אם טוב לך, לכולם יהיה טוב. תנסי את זה בבית. טוב לך לראות טלוויזיה בסוף היום? יופי, אבל תבחרי בזה. ותבחרי גם להיות נוכחת בשאר החלקים של היום שלך, קוראים לזה לחיות. תבחרי מתוך מודעות ולא מתוך בריחה, מתוך ידיעה ולא מתוך היעלמות, שמשכיחה מאיתנו את הרצונות שלנו, את החלומות שלנו, את הדברים שאנחנו רוצות.
הערב תשקיעי את הזמן בשיחה עם בעלך
ואז כאילו מישהו שמע את הדיאלוג הפנימי הזה בראש שלי (או אולי זרקתי את זה לאוויר וזה הגיע ליס, כמו פייסבוק, לא?) והנה התווספה פרסומת נוספת: אוקיי, אז הערב לא תראי טלוויזיה אלא תקדישי אותו לבעלך. לזוגיות שלך. והנה יושבים להם שני בני הזוג על הספה ושותקים. מבינים שאין להם על מה לדבר. וזה עצוב. וזה קשה. ומייאש. איזה מין סיכוי יש לזוגיות חולה וריקה מתוכן כזאת אל מול עוד פרק? למה לעבוד עליה בכלל ולמה להיות נוכחת ביום יום שלך אם אפשר פשוט להיעלם מול המסך? מפחיד אותי שיום אחד יגיע התשע בערב של החיים שלי, ואז אגלה שבעצם אין לי על מי, או עם מי, לדבר.
אז אם אנסה לשים את האצבע על מה כל כך הפריע לי בפרסומת התמימה הזו, היא שהבנתי שעבורי היא מגלמת את כל הרעות החולות של החברה שלנו. חברה שמתישה אותנו עד תום, ששואבת מאיתנו כל טיפת אנרגיה, שמכריחה אותנו להתמודד עם אינספור חזיתות במקביל וגורמת לנו להיעלם בתוך מסכים. חברה שמקדשת את הציפייה לאושר ולא את האושר עצמו. התרגלנו לחשוב שהאושר יגיע כשהילדים יגדלו, כשנרזה, כשהמצב הכלכלי ישתפר, כשתגיע השעה תשע בערב. אנחנו שוכחים שהחיים זה מה שקורה ביניהם. בין כל הציפייה הזו, שמנתקת אותנו מהרגע ומונעת מאיתנו לחוות אותו עוד תום. אנחנו משוועים לטיפה של שקט בכל הרעש הזה, אבל מפחדים ממנו ולא יכולים להכיל את המחשבה שהוא יגיע ויביא איתו שתיקה מביכה, שאולי מאירה מקומות בחיים שלנו שלא ממש מוצאים חן בעינינו . אבל הי, למה לעשות עם זה משהו כשתמיד אפשר לצלול לעוד פרק בסדרה. אין לכם יס עדיין? מוזר.