היום האהוב ביותר על תומס מקינטי בן ה-11 היה יום שני, בו הגישו פיצה בקפיטריית בית הספר. תומס האמיץ מת לפני ארבעה חודשים מסרטן המח, אך הוריו המשיכו להגיע לאחר מותו לקפיטריה פעם בשבוע ולשבת שם עם חבריו, לזכרו. כעת הודיע בית הספר להורים הכואבים וההמומים שנוכחותם שם אינה רצויה עוד. ההורים לא הסכימו לקבל את גזר הדין בשתיקה, פנו לתקשורת, והלהיטו את ההמונים עם סיפורם סוחט הדמעות.
״גם כשתומס לא יכול היה להחזיק יותר את הראש בעצמו, הוא עדיין התעקש שניסע לפגוש את חבריו ביום הפיצה״, מספרת האם שרלין, שהופתעה לגלות שהיא מוגלית מהאירוע בשיחה עם המנהל, כשקרא להורים למשרדה בשבוע שעבר וביקשה שלא יגיעו יותר. ״זה כאב לי. אמרתי לו שאני לא מבינה, ושאני בסך הכל רוצה לפגוש את הילדים. לא עשינו שום דבר לא בסדר״.
הוריו של תומס התבקשו על ידי המנהל גם להימנע מלהזכיר את שמו של בנם המנוח באירוע צדקה עבור קרן לחקר הסרטן שמארח בית הספר, מתוך חשש שהעלאת זכרו של תומס עשויה להקשות על המשתתפים רגשית. ״הוא אמר לי שהילדים עשויים לבכות, המורים ייבכו, זו סיטואציה קשה לכולם. אבל בכי הוא הרי חלק מתהליך האבל״. האב, רוברט, מסכים עם אשתו ומאמין שיש פה משהו גדול יותר אפילו מזכרו של בנו.
״סרטן בילדים הוא לא משהו שצריך לטאטא מתחת לשטיח״, הוא מבהיר. ״אנחנו נלחמים כדי שיתנו לנו להזכיר את שמו של בננו. מאז שיצאנו למלחמה הזאת, בית הספר נתן לנו אזהרה שלא נביא תמונות של תומס וטוען שאנו מדברים על נושאים בלתי הולמים עם הילדים. ובכן, זה מה שקורה כשבועטים בקן צרעות. אני רוצה לקחת רגע ולהודות לאנשים הטובים בבית הספר. כל כך נחמד שאתם עוזרים לנו ומתחשבים בנו, הורים אבלים בשעתם הקשה״, הוא מסכם בציניות מרירה.
״בית הספר מנסה לפעמים להתקדם במהירות מאירועים טראגיים או קשים במיוחד כדי להגן על התלמידים״, אומרת אוולין וילסון, נציגת ועד ההורים, ״הדחקת האובדן והאבל היא לא הדרך הנכונה להתמודד עם החיים״. הורים נוספים הביעו תמיכה בהוריו של תומס. ״סרטן בילדים זו מציאות. המפלצת האיומה לקחה את חייו של ילד יפהפה״, אומרת ליסה אן שאטן, אם נוספת בבית הספר, במכתב פתוח להנהלה. ״אל תהפכו למוסד שמאפשר למפלצת הסרטן לגבות גם את זכרו של הילד״.