דניאל אלוני ובתה אמיליה בת השש, שוחררו משבי חמאס בעזה אחרי 49 ימים. מעל 100 ימים חלפו מאז, כשבתקופה שחלפה אלוני ניסתה לאסוף את השברים ולהחזיר את חיי המשפחה לשגרה ולנורמליות, משימה שהתגלתה כקשה מאוד - בטח כש-134 חטופים עדיין נמצאים בעזה, כולל גיסה, דוד קוניו.

"מעל 100 ימים עברו מאז השחרור האחרון. זה יהיה יומרני מצידי לחשוב איך החטופים מרגישים אחרי עוד 100 ימים, כשהם מתחת לאדמה או מעל הקרקע, חשופים להפגזות, חולים, פצועים. התקווה שלהם נסדקת עוד ועוד, בכל יום שעובר. 150 ימים זה מספר לא הגיוני, בלתי נתפס. אשתמש במילה כואבת - הם נרקבים שם".

"בגזרה שאני הייתי ובין החטופות שאני הכרתי לא היו נפגעות מינית, אבל שומעים עדויות מאוד קשות מאגם גולדשטיין, מאמא שלה, מאביבה סיגל, וקוראים את הדו"ח שהתפרסם באו"ם שבו מתוארות הזוועות. אם עד לפני מספר שבועות זה היה בגדר השערה, משהו שלא לגמרי בטוח, היום אנחנו כבר יודעים מעל לכל ספק, באופן חד משמעי, שהחטופות האומללות שלנו שם חלקן נפגעות מינית או גופנית".

עם מה היה לך הכי קשה להתמודד בשבי?
"אובדן החופש. את נתונה לחסדיהם של השובים, של ארגון טרור. את יודעת איך היום שלך יתחיל ואף פעם לא איך ייגמר. מעבירים אותך ממקום למקום ואת לא יודעת למה, לא יודעת מתי זה יקרה. בכל בוקר היינו מתעוררים ופוגשים תקרה של מערה, מתהלכים במנהרות חשוכות ואפלות ממקום למקום, לא תמיד מתקלחים ואם מתקלחים, המים תמיד קרים. לדאוג לילדה בשבי זה היה האתגר הכי קשה עבורי. הייתה תחושת נבגדות, שנטשו אותנו, שאיך אנחנו לא בחוץ תוך ימים ספורים מרגע החטיפה, ועוד אחרי אירועים כל כך מזוויעים ומחרידים שעברנו ב-7 באוקטובר. אלה תחושות נוראיות שליוו אותנו מיום החטיפה ועד ליום שחרורנו. כאחת שהייתה שם וחזרה, אני לא יכולה לדמיין מה עוברים החטופים כרגע. זה עצוב מאוד, קשה מאוד".

את עדיין חולמת על זה בלילה? עד כמה זה נוכח?
"במהלך היום אנחנו עסוקות, הילדה בגן ואני בעיסוקים שלי, אבל כשיורדת החשכה ויש שקט, הזכרונות מתחילים לצוף. יש את הרגעים לפני השינה שבהם הכל חוזר. יש פחד ללכת לישון, כי בפעם האחרונה שהלכנו לישון, ב-6 באוקטובר, התעוררנו לתוך בוקר זוועות קשה מאוד. זה לא משהו שיישכח או ישקע בשנים הקרובות".

_OBJ

יש תמונה ספציפית בראש שאת מתפללת להיפטר ממנה?
"כל מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר: שש שעות נוראיות בממ"ד שבהן פרצו לנו לבית, שרפו אותנו, ירו עלינו. החטיפה, הדברים שהבנות שלנו נאלצו לראות, המכות שקיבלתי בדרך, הירידה למנהרות. אם הייתי יכולה למחוק את כל אלה, זה מה שהייתי מוחקת".

עד כמה את רואה באמיליה את השפעות האירוע?
"קשה מאוד לדעת את גודל הנזק שהאירוע הזה והשהות בשבי השאירו על ליבה ומוחה. זה בבירור פסיכולוגי. אנחנו כן מרגישים את זה בכל מיני אירועים קטנים ביום-יום, אם זה רעשים או מראות של אנשים שמזכירים לה בחזות שלהם אנשים שהיא ראתה שם או בדרך. כמעט כל דבר יכול להיות טריגר לדברים שהיא חוותה שם. זה מלווה אותנו וימשיך ללוות אותנו כנראה לעוד הרבה שנים. אני, כאמא שלה, משתדלת כמיטב יכולתי ביחד עם הטיפול הפסיכולוגי, לעזור לה ולגרום לאירועים האלה להפוך לזיכרון ושלא יעצבו לה את האישיות או את חייה הבוגרים".

כמי שהייתה אנונימית לחלוטין, עד כמה קשה לך החשיפה?
"כל מה שאני עושה וכל פעם שאני מדברת, זה מתקשר לשליחות שאני מרגישה שהיא השליחות שלי - לעשות כל מה שאני יכולה במסגרת היכולות שלי כדי לקדם את שחרור החטופים. אם המחיר זה שאהיה עכשיו דמות ציבורית, אז זה המחיר שייגבה ממני. כשהאירוע ייגמר אני מאמינה שאחזור לאנונימיות שלי, אבל עכשיו יש לנו משימה וזה להחזיר 134 חטופים בריאים ושלמים. אסור לנו להתעסק בשום דבר אחר מלבד החזרת החטופים הביתה".

את שומעת את התבטאויות הפוליטיקאים בתקופה האחרונה, שיש להמשיך עד ל"ניצחון המוחלט" ורק אז להחזיר את החטופים.
"מבחינתנו, משפחות החטופים, זה היה כמו לקבל אגרוף בבטן. ממש התכווצתי לתוך הכיסא כששמעתי את זה. זה כואב מאוד. אני לא מקבלת שום התנצלות, כל התנצלות מבחינתי היא מס שפתיים ותו לא. הוא יכול היה לבחור עוד 10 דרכים לומר את הדברים האלה מבלי לפגוע בנו, חבל שזו הדרך שבה בחר. אנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית, לכל אחד יש את הדעה שלו, אבל רק מי שיש לו אנשים בשבי יכול להבין מה זה לעבור 150 ימים מבלי לדעת מה עובר על אותם אנשים שמוחזקים על ידי ארגון טרור. התחושה זה שהם צועדים למותם. בכל יום התקווה שלנו הולכת ונסדקת והקרע גדל. כרגע נראה שאנחנו שוב נמצאים בהשהייה, במבוי סתום. אין לדעת לאיפה זה מתקדם".