"אזעקה", אני צועקת בקול הכי רגוע שאני יכולה. "כולם – עכשיו – לחדר של יהל!". יהל כבר בן 7, הוא מכיר את התופעה ויודע שאין טעם לערער על החדירה הלא צפויה של אחיו הצעירים למבצרו, הוא המרחב המוגן המשפחתי. נטע ותמרה כמעט בני 4, לא ממש מבינים מה קורה, רק אסירי תודה על ההזמנה המפתיעה, תקיפה ככל שתהיה, לחדרו של אחיהם הבכור, המתעכב להתנגד או להדוף אותם החוצה. אנחנו סופרים בומים. הם קוראים את ההבעות על פנינו והנה מתחילות השאלות. אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק לתשובתי הרשמית הראשונה, אך כשיצאנו מהממ"ד תמרה שאלה אותי: "אמא, מה זורקים עלינו פילים?".
נטע מופלטה (כי החרוז השני היחיד הוא רקטה) דווקא הבין יפה שמדובר בטילים, רק ביקש שוב לשמוע את ההסבר על הטילים ההודפים, היירוטים המוצלחים, הם כיפת הברזל. יהל היה אדיש למתרחש רק שמח שמחר כנראה אין קייטנה ושהוא נשאר בבית, במרחב העצל, המוגן, מול הטלוויזיה, תחת כיפת הברזל.
בימים הראשונים, כשהאיש שלי עוד היה בבית, היה משהו כמעט רומנטי בצפייה המשותפת בחדשות, בהיחפזות וההסתגרות המלכדת בין האזעקות, בצקצוק הלאומי המשותף, המאוחד, האיתן. אך הימים מתארכים מעבר למצופה ובמקום לחזור לשגרה, זו הפכה להיות השגרה החדשה. המונית שבאה לקחת את האיש שלי לשדה ממתינה בחוץ, אנחנו נפרדים בלב כבד. אזעקה. דורי פותח שוב את הדלת, אחריו נכנס מתנשם נהג המונית וכולנו נכנסים לממ"ד. דורי יצא לבסוף לשדה התעופה ואני נותרתי בשדה הקרב, לבד עם שלושה ילדים קופצניים ומשועממים לסירוגין.
למכירה: כמה שעות של נחת
אם פעם היו מחלקים את הארץ לאיזור א' איזור ב' וכד', כשאת אמא ישנם שני אזורים בלבד: עם או בלי קייטנה. אנחנו גרים במושב בטווח ה-40 ק"מ, או כמו שאהוד יערי אומר- "קרי" - איזור ללא קייטנה.
לרגעים הצלחתי להעביר לערוץ שונה מערוץ 'הופ' (שעבר גם הוא למתכונת חירום), ושמעתי את סופר נני וחבריה בשלל עצות והצעות כיצד לעזור לילדים להתמודד עם הפחדים, הסיוטים, האזעקות, רק שאף אחד מהם לא הסביר איך מתמודדים עם הילדים עצמם? מתישהו גייסתי את אבי לחזית העורף, ויצאתי מהבית תחת אש לחנות הצעצועים הקרובה. קניתי להם, או לעצמי, כמה שעות של נחת, קרי – מדבקות, בצקים, רובי מים והשחלות חרוזים.
'הפסקת האש קרסה' בדיוק כשעלמה בת ה-8 המתגוררת בסמוך אלינו, מצאה רסיסים של רקטה בחצר. פתאום זה לא כל כך 'רומנטי' כשזה בחצר ליד, פתאום אני מתחילה לשמוע באמת, את קולן של הסירנות.
העזנו להזמין חברים מהגן של נטע ותמרה, זוג תאומים בן ובת, והם הגיעו אלינו מיד אחרי תום האזעקה היומית. כעבור שעתיים של משחק נפרדנו לשלום. אזעקה. אני מיד פותחת שוב את הדלת, קוראת לעברם שיכנסו, ומהר, הבן רץ ראשון פנימה ואחריו האם אוחזת בביתה, ומועדת.
בממ"ד אנחנו מנסים להירגע ולהרגיע את אוצרותינו השמורים. חברתי החד-הורית מחבקת את בתה בחוזקה, ואת בנה משבחת על התושיה והעצמאות ועל שרץ פנימה כה מהר. הוא עוד לא בן 4, אך הוא הודף את השבחים ומתנצל בפני אימו על שברח, והשאיר אותה מאחור.
עד הטור הבא זה ייגמר?
עבור נטע ותמרה זה המפגש הראשון עם הממ"ד. במבצע 'עמוד ענן' הם היו בני שנתיים, אז התגוררנו בניו יורק ולחמנו מלחמת קיום אחרת, לצידה של תמרה הקטנה-גדולה מהחיים.
מתוך הספר 'צירים של זמן' :
"הסופה סנדי קפצה לביקור בניו יורק, ובחדשות תחזיות אחרית הימים. רחובות מנהטן היו מלאי תכונה ותזזית סביב מדפי המזון, החיתולים והחלב, אנחנו בדיוק חזרנו מבית החולים עם בדיקת דם משמחת של תמרה, ומבית חולים סמוך אחר עם נטע מגובס בשתי רגליו. קשה לומר שנלחצנו. אבל סנדי מתעקשת לעמוד בציפיות ובדיוק בשעה המיועדת ובתיאום עם הדיווחים הבוקעים מדירות השכנים, היא שורקת לנו מהחלון, מזכירה שנכון, עברתם די והותר ולכל הדעות, אבל חסינות אין ולראיה - נטע אח תאום בגבס חצי הגוף.
אז אנחנו לוחצים 'PAUSE', מעבירים את המזרנים מחדר השינה לרצפת הסלון, רחוק כל האפשר מקיר הזכוכית החיצוני של דירתנו בקומה השמונה עשרה, שמאיים לנפץ לנו את האשלייה החמימה הזאת ששום דבר לא יכול עכשיו להפריע את מנוחת הלוחם שלנו. רק אז, אנחנו לוחצים שוב על ה-'PLAY', על 'מלחמת הכוכבים 2 – האימפריה מכה שנית'. הבוטנים ישנים בחוף מבטחים שצמוד לדלת הכניסה, ואנחנו מתמקמים מחדש על הספה ששינתה את כיוונה. יהל מכורבל ביננו, מכרסם M&M צהוב ושואל יותר מדי שאלות".
ישנו קו דקיק עד בלתי נראה בין פרופורציות לחרדה, לפעמים כמו אצלי, הם באים ביחד. הזכרון העמום הזה של 'דרגה 4' בבטן של התינוקת שלי, הוא מצד אחד שווה את כל הנצנצים, החרוזים והבצקים בעולם, כשהיא מחבקת אותי עם האודם בלחייה, ומצד שני, אני חרדה לשלום ילדיי כמו אמא שרדף אותה טיל, כמו אמא שזכתה בלוטו, והרי כל מה שרציתי אי פעם, זה את מה שכבר יש לי.
בזמן כתיבת שורות אלו הירי לשני הצדדים נמשך, והפסקת האש נראית רחוקה מתמיד. כולי תקווה שעד הטור הבא הסירנות ייפסקו, הממ"ד יחזור להיות חדר ילדים, וישוב השקט על כולנו. עד אז, חבקו את ילדיכם ושימרו על עצמכם.
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.