אז מיקי נהייתה בלונדינית. זה לא היה קו העלילה העיקרי בפרק של "יום האם" ששודר אתמול – הסיפור המרכזי היה ההחלטה של מיכאל, בנה של אלה, לעזוב את בית הספר – אבל מבחינתי, השינוי בצבע השיער של מיקי היה האישיו  המרכזי.

חלק מהעניין הוא הליהוק: "אורלי זילברשץ בלונדינית" זה צירוף סביר כמו "יצחק הרצוג עקבי". משהו באישיות של זילברשץ, באיכויות הקומיות שלה, פשוט לא מתחבר לבלונד. אלא שזה רק בראש - משחק מילים לא מכוון – כי שתי סצנות לאחר ההסבה לזהוב זה נראה הכי טבעי בעולם. בהתאמה, התסריט זונח את הקו של "פחחח, עאלק בלונדינית" והולך ל"רגע, זה באמת מה שגברים מעדיפים?".

אני לא יודע מה המגדר שלי באמת מעדיף, אבל יום האם 2 העלה בדעתי משהו שמעולם לא עלה בה עד הבלונד של אורלי זילברשץ: שאין לנו את האופציה הזאת. שגבר פשוט לא יכול לקום בבוקר ולהחליט שהוא צובע לבלונד. אוקיי, אוקיי. טכנית הוא יכול. אבל בהנחה שמדובר בסטרייט, אז אנשים בסביבתו הקרובה מיד יתהו אם הוא אכן כזה. ואם לא תהיה סיבה לחשוב שהוא נמלך בהעדפתו המינית, אז החוכמה המקובלת תהיה שהוא התחרפן.

בכל מקרה, זה לא עניין של צבע שיער. כל הרעיון של מייק-אובר, של להמציא מחדש את מה שאתה מציג, הוא זר לחלוטין לגברים (שוב, הסטרייטים. זה הדבר השני, מיד אחרי כמויות הסקס, שבגללו שומה עלינו להתקנא בהומואים). אפילו אופציות הלבוש שלנו, בטח כאן בישראל, צומצמו לגבולות גזרה שבין הטי-שירט למכופתרת (שאנחנו קוראים לה "החגיגית"). והעניין הוא שלפעמים מתחשק גם לנו להיות פתאום בלונדיניות.

אתם יודעים על מה אני מדבר. יש גיל כזה – אצל רוב הגברים שאני מכיר זה בסביבות ה-35 – שאתה חש עבש כטוויסט שנשכח על מדף של מכולת. שתעשה הכל כדי להרגיש שאתה עדיין יכול להפתיע את עצמך, את סביבתך. אלא שדווקא בגיל הזה, כל שינוי דרסטי בהופעה שלך ייתפס כעילה לאחד מהשניים – קימוט מצח או הרמת גבה.

הח"מ מכיר את זה מניסיון, סוג של: פעם הייתי עגלגל ואז רזיתי. וכן, הצטברו איזה שלוש תגובות של "יפה לך", אבל כנגדן נאספו עשרות לחשושי "תגידי, הוא חולה?". רגע, יש עוד: כשראיתי כי טוב לא להיות בולפס התחלתי גם להתאמן ברצינות. התוצאה? עלייה מתונה במסת השריר ועלייה דרמטית במספר האנשים שהגיעו למסקנה שאני בטח מזיין מהצד. הרי לא יכול להיות שגבר סתם ירצה להשתנות.

גברים, בוודאי גברים ישראלים, לא אמורים להתעסק בחיצוניות שלהם. זה מין קטע כזה. לא מזמן שמעתי את יעל דן מראיינת את אהוד ברק; מחצית השיחה, איי שיט יו נוט, הוקדשה להחלטתו של ראש הממשלה לשעבר לגדל זקן. ואם כבר מדברים, זוכרים איך רעשה הארץ כשיאיר לפיד גידל שיער פנים משלו?

בטורים מהסוג הזה מצופה מהכותב לייצר תובנה נבונה, אבל האמת היא שאין לי. האם תהיו מוכנים לקבל כתחליף שתי תלונות מנוסחות היטב? אז הנה:

1. השנה היא 2016, והדבר הכי קרוב למייק אובר גברי שיש לנו הוא האופציה להצטרף למחנה ברק ולגדל זקן. זה לא תקין מבחינה מגדרית ולא נסבל מבחינה אסתטית.

2. בספרו "איש שיטת המים" כותב ג'ון אירווינג משפט נפלא שהופך למנטרה של הגיבור שלו: "יש לי חיים חדשים עכשיו. אני רוצה להשתנות". כולנו מרגישים ככה לפעמים, אבל רק מחצית מאיתנו יכולים ליישם. עכשיו, זה כנראה קצת חזירי מצדו של גבר לזעוק "אפליה מגדרית!", אבל יודעים מה? אפליה מגדרית!  

>> בפעם הקודמת: תומר קמרלינג מצא סיבה טובה יותר לחיים מאשר להתעורר בבוקר עם זיקפה