כשהייתי בת 18 הרופא של אמא שלי לקח אותי, הבת הבכורה, לשיחה. "חביתה את יודעת להכין?" הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "את הולכת להיות אמא. אמא של האחים שלך. נותרו לאמא שלך 3 חודשים לחיות. לכל היותר חצי שנה". את אמא שלי התחזיות האלו לא עניינו. הייתה לה מטרה אחת. לחיות. לחיות כדי להמשיך לגדל באהבה אותנו, הילדים שלה. ובאמת היא ניצחה, כמו לביאה, את המחלה הארורה ההיא.
מאז אותן תחזיות שחורות הייתי תמיד חרדה לאמא שלי. כל מכאוב קטן, כל חולשה הדליקו אצלי עשרות נורות אדומות ושק של חששות. ואמא שלי? היא לא נתנה אף פעם לגוף לנצח אותה. אם לאבא שלי היה שמור התואר גיבור אצלנו בבית, בכל זאת הוא היה צנחן ושחרר את הכותל, אז אמא שלי הייתה גיבורה של החיים. בזכות המלחמה שלה הרווחנו איתה עוד 20 שנה של אהבה ללא תנאי. כל בוקר היא הודתה לאל על עוד יום שנתן לה להיות אתנו, וזכינו לחוות יחד כל כך הרבה אירועים ורגעים: גיוסים ושחרורים, לימודים וחגים, חתונות ואפילו נכדים. כן, אמא לבנה זכתה להפוך לסבתא לשלושה.
למדנו להעריך ולאהוב ולהבין שאף רגע אינו מובן מאליו. אמא שלי הייתה מתרגשת כמו ילדה קטנה מכל פרח, מהים, מפיסת שמיים. תמיד חייכה, צחקה, שמחה כשלמישהו אחר טוב. אולי בגלל זה היו מתאהבים בה בכל מקום שהגיעה אליו. והאהבה הכי גדולה שלה היו הנכדים. היא הייתה מתעניינת, מעודדת, מרעיפה אהבה, מציעה עזרה. אפילו כשהיה לה קשה לנשום, בסבלנות אין קץ, הייתה מקריאה סיפור לקטנים והלב היה מתמלא. גם שלה וגם שלנו. אותנו, הילדים שלה, קיבלה תמיד בחיוך גדול, בשמחה ופנים מוארות. "כשאתם מספרים לי שאתם נהנים ומבלים עם הילדים, אני מאושרת" הייתה אומרת. איזו אמא.
בפורים האחרון, בגיל 64, נפרדנו ממנה. אפילו שזו עובדה ברורה ומוגמרת כבר חצי שנה, אני ממש מתקשה לכתוב את המילים 'אמא שלי מתה'. כנראה שלא סתם היא עזבה אותנו בחג הכי שמח בשנה. כיאה למורשת השמחה והאהבה שלה, ביחד עם הצער יש לזכור את השמחה. שמחה על כך שזכינו בה. שאהבנו אותה, שזכינו לראות אותה נאהבת ולכמה אנשים היה חשוב לבוא ולהיפרד ממנה. קמנו מה-30 ישר לפסח. ככה שיש לנו ניסיון עם ארוחת חג אחת גדולה בלעדיה, אבל אני לא חושבת שכל כך סמוך למותה מישהו מאתנו הבין שזה סוף פסוק.
והנה ראש השנה בפתח, חג כל כך סמלי להתחלות חדשות וברכות מתוקות. זה רק טבעי שבזמן האחרון ניגשים אליי יותר ושואלים איך אני מרגישה לקראת שנה חדשה וארוחת החג בלי אמא שלי. כששואלים אני אף פעם לא יודעת מה התשובה הנכונה. להגיד שאני בסדר? אני באמת בסדר? או להגיד שאני כל כך מדחיקה שאני לא מרגישה כלום? ואיך בכלל אני יכולה להתחיל שנה חדשה בלי הברכות המתוקות ומלאות הכוונה של אמא שלי?
זה אולי נשמע נורא, אבל רוב הזמן אני משתדלת לא לחשוב על זה. לא קורה לי שאני באה להתקשר לאמא שלי כי אני שוכחת שהיא מתה, כמו ששמעתי שקורה לאחרים. הידיעה שהיא לא פה צרובה לי חזק בגוף בכל פעם שהילדים שלי עושים משהו מתוק כל כך שאפשר להשתגע ואני מתה לספר לה. החום, האהבה והתגובה מלאת ההתרגשות האמיתית שלה כל כך חסרים לי. השנה החלטנו במקום לשבת סביב שולחן לברוח לטבע, כדי להימנע מכל הרגשות שהמעמד הזה עלול לעורר. אבל האמת היא שאין הבדל גדול מבחינתי בתחושת החוסר ביום יום לעומת ערב החג. ובכל מקרה אני מדחיקה את זה כל כך חזק, כל כך מפחדת להישבר שאני לא נותנת לעצמי להרגיש, לא מרשה לעצמי להתגעגע. ואיך בכלל אפשר לתת לעצמי להרגיש כשיש עוד פרויקט ועוד פרויקט בעבודה, ואסיפת הורים וגמילה מחיתולים והחיים. תודה לאל על החיים האלה, כי בלי כל המחויבות האלו כנראה שבאמת הייתי שוקעת. הרי איך אפשר לעכל ולקלוט את האובדן הזה? אם איזו מחשבה סוררת מצליחה להסתנן פנימה אני מרגישה שאני עלולה להתפרק. הזמן לא עושה את שלו במקרים כאלה. להפך. הזיכרון המוחשי רק מתרחק והגעגוע רק מתעצם.
אני נזכרת איך אמא שלי הייתה אומרת לי "שימי לך שקדים ואגוזים בתיק, שיהיה לך תמיד איתך, למלא את הבטן" או "שימי לך כסף בצד, בתא נסתר של הארנק, אם תיתקעי פעם, שלא יחסר לך". ובא לי לשאול אותה: מה אם את חסרה לי אמא? יש לך איזו שיטה למלא את הלב?
לקראת השנה החדשה אני מזכירה לעצמי שיש לי בחירה. אני יכולה לבחור איזה סיפור לספר ומה לקחת מהזיכרון הזה. האם אני רוצה לחשוב על הימים האחרונים של אמא שלי בבית החולים? על החרטה והכאב על כך שלמרות שעשינו כל דבר שביכולתנו והיינו צמודים אליה, הרשלנות והאטימות שנתקלנו בהן שוב ושוב ניצחו אותנו ואותה? או אולי לחשוב קצת אחרת, להיזכר איך גם ברגעי הקושי הגדולים של אותם ימים, ברגע שהיינו משמיעים לה מוזיקה, היא הייתה מתמסרת לצלילים, איך הייתה גם שם מצליחה לשמור על חוש הומור, נזכרת שהיינו שם לצידה כל הזמן, או ברגע הזה שבו אני ואחי התחבקנו איתה ושמנו שיר של אלביס ובלי לתכנן רקדנו כולנו בחיבוק והיא חיקתה את אלביס בנענועי עכוז שלא היו מביישים צעירונת. האם להתמקד במה שלא הספיקה לראות? או בכל הטוב שהספיקה והרוויחה? אני חושבת שהבחירה היא ברורה.
אני בוחרת לקחת איתי ולחלוק את מורשת "אהבת החינם" שלה, החמלה, הסקרנות, התמימות והפשטות, ולספר עוד ועוד לנכדים. ולהתנחם בעשרות פתקים ודפים שמצאתי אחרי מותה, עליהם הייתה מפליאה לחרוז ולכתוב. כתב היד שלה מופיע לי בחלומות לפעמים. כמו סמל של געגועים.
אני יודעת שארוחות חג לפעמים מעוררות מתחים משפחתיים ואחרים, אין לכם כוח לשאלות של ההורים, או לדודה ההיא שלא מוותרת על "בקרוב אצלך", אבל אני ממליצה לכם, נצלו את החג כדי להתחבק ולאהוב, להקשיב ולשאול. להכיר באמת את האנשים שאתם אוהבים. אל תחכו. שלא תמצאו את עצמכם מתחרטים על מה שלא הספקתם לומר. ואמן שתבוא על כולנו שנה של בריאות ושמחה.
ואת, אמא לבנה אהובה שלי, שוטטי לך ילדת גבהים, כמו שכתב עלי מוהר. ואם לא אכפת לך, שלחי איזה סימן. אנחנו נורא מתגעגעים.