השבוע הגישו לי שני המתבגרים, מכתב לחתימה במין אקט יומיומי ולכאורה רגוע. "על מה אני חותמת בדיוק?", ניסיתי להישאר בשליטה. חתמתי כבר על כמה טפסים השבוע ואני מתקשה לעקוב. "על אישור לטיול של תנועת הנוער שיוצא בעוד כמה שעות", הם ענו במקהלה.
התחלתי לנוע באי שקט, להתנשם בכבדות ולשאול את עצמי שאלות בקול רם, בהנחה שמצוקתי תהדהד למרחקים (אם להיות ספציפיים, לפינה בסלון בה קורא בנחת בעלי). "לא יצאתם כבר למחנה קיץ? זה לא אותו דבר?! ומי מוציא טיול בחודש ינואר? זה לא נראה לכם חוסר אחריות? תראו כמה קר בחוץ וגשום ומושלג בפסגת החרמון".
המבוגר השפוי התעלם באלגנטיות, המתבגרים כבר היו בעיצומו של מסע אריזה מזורז ותוך חמש דקות, ערימה של שקי שינה, תיקים ומגבות החלה להיערם במרכז הסלון.
הבנתי שהם לגמרי רציניים והמשכתי במטח שאלות נוסף שנועד להרגיע אבל עשה בדיוק את ההיפך: "תגידו, יש רופא בטיול? ומע"ר? והורה מלווה אחראי ואישור ביטחוני? כמה ילדים יוצאים מהשכבה? שהסלולרי שלכם יישאר זמין כל הלילה, כן?! נראה אתכם מסננים אותי!"
הם הסתכלו עליי במבט מלא תמיכה ואפילו הספיקו לענות על כמה שאלות, אבל בשנייה שהאוטובוס צפר טרקו את הדלת ונסו כל עוד נפשם בם, לא לפני שהספקתי לדחוף להם כירבולית וגופיות טרמיות, באופן שהזכיר סצנה מ"אלכס חולה אהבה".
את התואר הראשון בחרדה קיבלתי כשהם נולדו
אחד הענפים בהם אני מצטיינת באימהות היא, איך ניחשתם, החרדה, ואם לדייק - החרדה בכל רגע נתון לילדיי. את התואר הראשון בחרדה קיבלתי כשהם נולדו, והיא הגיעה בלי הכנה מוקדמת: כשהחום שלהם טיפה עלה מיד טסתי לרופא וכשהגיע השיעול הכי קטן הייתי מתבוננת בהם נושמים מהפחד שיפסיקו. את התואר מוסמך הוצאתי כשעלו לכיתה א', ליוויתי אותם כל בוקר לכיתה וחיבקתי גם כשאמרו לי מפורשות שאני מפדחת. עכשיו, בחטיבה, אני חרדה מהרגע שיוציאו רישיון נהיגה ומטיולי שטח בהם אפשר להתרסק מצוק ולשבור יד, רגל או את שניהם יחד. את הדוקטורט אוציא בעוד חמש שנים, ביום שיתגייסו לצבא, אם כי בכל מה שקשור לנושא זה אני בהדחקה מלאה ובמשא ומתן עם אלוהים על שלום במזרח התיכון.
תחשבי חיובי, ניסיתי להרגיע את עצמי. תמורת תשלום סמלי של 300 שקל - קיבלת חופשה מרוכזת בה לא תצטרכי לחלוק את שלט הטלוויזיה, מסך המחשב והמקלחת. והמתבגרים, לעומת זאת, יחוו יומיים נטולי טכנולוגיה, בלי WI-FI ופוך אווזים. הם יתנסו בניווט, יקשרו חבלים בקשרים עם שמות מפוצצים, יגרסו חטיפים ויפנימו שהדאגה של אימא זו לא פונקציה בילד-אין.
אוקיי. אני כמעט משכנעת את עצמי. עוד מאמץ קטן ואז... לא. נראה לי שכל הקטע הזה של חשיבה חיובית לא ממש עובד עליי וכדאי שאתחיל לשפשף את הקירות עם אקונומיקה, לנסות להרגיע את עצמי. ולפני שתמהרו לשפוט רק אזכיר שאנחנו חיים בישראל ופה זה לא אוסטרליה. המצב הביטחוני הלא יציב, הפשיעה הגוברת והעובדה שאנשים נרצחים בתוך ביתם לא בדיוק תורמים לשלווה.
וזה עוד לפני שנכנסתי לבריונות ברשת, תופעת השיימינג ווירוס הזיקה, שרק מספקים דלק הולך ומתחדש לחרדה. אם להודות על האמת, אדם שלא סובל מחרדות בישראל 2016 הוא זה שאמור להדליק נורה אדומה.
גאד דאמיט, לאן הידרדרתי. הרי פעם הייתי אישה בריאה עם תחומיי עניין ותחביבים נוספים חוץ מילדים וחרדות, הגיע הזמן לנער מהם את האבק. "קניתי כרטיסים למופע של חנוך דאום", הודעתי למבוגר השפוי. במקום לנקות נצא ליהנות ממופע איכותי של אדם שמבין חרדה קיומית מהי, כזה שיכול להזדהות איתי ולגרום לי לצחוק עליה כי היא לא הולכת להיעלם.
עם יד על הלב, כבר למדנו לחיות יחד, אני והחרדה שלי, ועם השנים אפילו למדתי להעביר אותה חלקית למצב שקט, למרות שישנן עדיין פעמים בהן היא מתעצמת לכדי סרט אימה בלופ. ואולי בסתר לבי התרגלתי אליה? אולי היא גורמת לי להרגיש אמא מגוננת? האם הייתי אמא פחות טובה אם לא הייתי חרדתית? כי איזו אמא בעצם, לא דואגת? אני חושבת שהייתי מאוד דואגת אם לא הייתי דואגת, כי להיות אמא חרדה זו הדרך היחידה בה הילדים שלי ישרדו בג׳ונגל ששמו ״העולם״.
החרדה הזאת מאפשרת לי להבין מה הם צריכים, היכן קשה להם ומתי הם עדיין זקוקים לאמאל׳ה גם אם הם עברו אותה בגובה. הרי כולנו צריכים להרגיש נאהבים ולדעת שחושבים ודואגים לנו, שכן כל אלה מפתחים בנו את ערכי ההכלה והאכפתיות וגורמים לנו להתנדב לשנת שירות. אפילו הגאון פרויד אמר שאנשים מצליחים היו אהובים על ידי אימותיהם (דקה לפני שהכריז שכל הנשים היסטריות). בסיכומו של יום, הבנתי והפנמתי שחרדה היא מינוח שמעצים תכונה שהיא בבסיסה טובה: אמא שחושבת על ילדיה, חרדה להם ונמצאת שם, איתם ועבורם, ממש כמוני.
>> לטור הקודם: איך נראה יום בחיי אישה שסובלת מדיכאון אחרי לידה?