זה היה כשנטע ביקש ראש של דג לארוחת הבוקר כשהתחלתי להילחץ. הנה בני ה-4 כבר משנן את האותיות הקטנות של המסורת, ואני, שלא כמנהגי, טרם הכינותי תכנית מילוט לחג. פעם הכל היה קל יותר. היה חג - אני הייתי בסיני. היום, כשאני אשת איש פלוס שלושה ילדים שכבר חודש מציירים רק רימונים ושופרות בגן, אני מודה שקצת קשה לי יותר להבריז, מה גם שסיני כבר מזמן לא חלופה מומלצת.

כאמא, זה פחות רלוונטי למה אני שונאת חגים (בגלל ההורים שלי, ברור, למה אתם?), וכאמא, לא הייתי רוצה להנחיל בילדיי טראומה במקום מסורת, וכך יוצא שגם השנה אני חוזרת בי מאיומיי, וכאחד העם אני עומדת בתורים, אחר כך במטבח ואחר כך בפקקים, בדרך לארוחת החג. כשנטע שאל 'אבא אני הולך להתחתן?', הבנתי שהלבשתי אותם חגיגי מספיק ויצאנו לדרך.

בביתו של אחי שי השולחן כבר עמוס בכל טוב וגם בצמחוני ממש לכבודינו, ושלא ככתוב בספרים, גיסותיי מפרגנות ומתוקות בצורה יוצאת דופן. הילדים חגים במעגלים, אנחנו במצב רוח מרומם עם כוסית ביד, ועוד לפני שנשאלת הקושיה הראשונה (או שזה שייך לחג אחר?) אנחנו כבר מתנפלים על האוכל.

תמרה ונטע (צילום: קרן שטטר, צילום ביתי)
הילדים משחקים באבא ואמא, הגדולים מעמידים פני צעירים לנצח. תמרה ונטע חוגגים | צילום: קרן שטטר, צילום ביתי

בדרך כלל אני נכנעת לארוחות חג בתנאי אחד - שלא יגררו אותי למחרת לטבע, לאיזה מסלול. השנה זה היה הרעיון שלי שאולי, ובטח איך הילדים יהנו, אם נצא לקמפינג. אני מודה שעד שלא התנענו את האוטו עוד היו לי נסיונות נואשים לסקל את התכנית ואפילו בדקתי אם במקרה התרעות הצבע אדום לא היו על רטט, אבל אחרי שעתיים של אריזה וחצי שעה נסיעה, אחרי שהקמנו את האוהל שלושה חדרים מהאייטיז שלנו, וישבנו עם חברים טובים מסביב למדורה, אז טפחתי על שכמי, על הרעיון הנפלא, וכל כך חבל שאנחנו לא עושים את זה יותר.

הילדים היו פזורים במרחב, אנחנו מקובצים במעגל סביב עוגות של דבש ובירות. הילדים משחקים באבא ואמא ואנחנו הגדולים, מעמידים פני צעירים לנצח, שיוצאים לטבע ועושים מדורה ושותים בירה ומסתכלים על הכוכבים. שמנו מוזיקה, רקדנו כולנו ביחד קטנים וגדולים, חשבתי לעצמי שזה מה שאני מבקשת לשנה חדשה, ואז ראיתי את תמרה שלי רוקדת, ומתגרדת.

מתוך הספר 'צירים של זמן':

'תמרה שלי. ערב ראש השנה, אבל לסרטן זה לא מזיז, היום הוא יום שני, יום הכימו. כשהלכת עם אבא למחלקה, אני הלכתי לסופר האורגני שעל 67' והשנייה, והבאתי לנו רימונים ותמרים, ראש של דג וגפילטע פיש בצנצנת. חזרתי הביתה ועוד הספקתי לבשל לנו את כל הבישולים והשיקויים לשנה חדשה וטובה הרבה יותר. ערכנו את החג כהלכתו. לבשנו כולנו טריקו לבן וזה רק אנחנו, גרעין החמישה, בלי גיסות ודודים או חמות, בלי שאף אחד ישאל אותנו לשלומנו ובלי שנצטרך לגמגם או לזעזע בפרטים. הארוחה היתה נפלאה, לחץ החג נעדר משולחננו, וכל מה שביקשנו היה, ששנה הבאה, נוכל לחזור הביתה.

קמתי בבוקר, ניערתי מעליי שאריות של חג ונכנסתי מהר לאווירה של חול, או בוץ טובעני, היום זה הכימו המשולב, מנת הרעל הכתומה. אבא לוקח את הבנים במעלה השדרה איתו לבית הכנסת, אני ואת יורדות נמוך למטה בשדרה, לכיוון בית החולים'.

מדורה (צילום: קרן שטטר, צילום ביתי)
טפחתי לעצמי על השכם: איזה רעיון נפלא. גם בית הקפה למחרת בבוקר | צילום: קרן שטטר, צילום ביתי

איזה כיף זה כינים

קמנו בבוקר יקיצה טבעית, או טבעית מדי, בשעה 6:00. הילדים עדיין נפעמים מהיער הזה שמקיף אותנו והוא נטול סכנות, אנחנו נטולי חרדות, וזה אומר שאנחנו מתנהלים לאט, מהקפה המבושל הראשון לשני לשלישי, במיוחד אחרי שלוש פעמים כפול שלושה ילדים 'נוהל פיפי מחוץ לאוהל' בליל אמש (ידעתי שהקנקן תה הזה יעלה לנו ביוקר).

בערך אחרי הקפה השלישי זה היה כשהשמש עלתה חזק מעלינו, הילדים כיתרו וקיטרו סביבנו, ובעיקר התחילו דיבורים של 'איזה מסלול טבע נבחר להיום' - כשחזרתי לעצמי בבבת אחת וקראתי 'הו! רעיון מצויין! אני אחכה לכם בבית קפה בישוב הסמוך'. חברותיי הטובות, ספק מתוך אחווה נשית ספק מתוך לאות אימהית, הצטרפו אליי מיד, וכך כעבור שעה, ישבנו לנו הבנות בבית קפה ממוזג עם נוף פנורמי הצופה לטבע המוריק והחגיגי בו צועדים עכשיו בני זוגנו על צאצאינו, ושוב טפחתי על שכמי, על הרעיון הנפלא, וכל כך חבל שאנחנו לא עושות את זה יותר.

חזרנו הביתה. אחרי חמש שעות רצופות של פריקה, כביסות ושיחזור כללי של הבית, עשיתי לתמרה אמבטיה עם טיפול יסודי מקיף וקטלני בשיער, בחומר טבעי ללא כימיקלים. אני מסרקת את שיערה. בסך הכל שנתיים, והוא כל כך ארוך וחמים וכמעט מודה לכל כינה שאני מוצאת באופן אישי, שבחרה להקים בית בזה השיער. מסתבר שגם נטע אח תאום נדבק, ואני מודה על הקירבה, וההדבקה וההתכרבלות התאומית באוהל האייטיז שלנו בחיק הטבע בליל אמש. אני טורחת לעדכן בקבוצת הגן בוואטס אפ שתמרה וגם נטע נדבקו בכינים, וטופלו כמובן, לתשומת ליבכם, ומקבלת מיד 'תודה על העדכון' חזרה. 'העונג כולו שלי' אני כותבת. היו שלום ותודה על הכינים, 'ושתהיה לכולנו שנה טובה'.

קרן שטטר היא אדריכלית ומחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.

סיפור המחלה וההחלמה של תמרה

בטור הקודם: לפעמים צריך לגעת במוות כדי לחזור לחיים