אלימות בתוך המשפחה היא נושא כאוב ומכאיב, אך לרוב, כאשר עוסקים בנושא, מדובר באלימות המפעילים הורים נגד ילדיהם. בחלק מהבתים זה עובד הפוך, כשההורים הם למעשה המוכים, והילדים שולטים במצב ומטילים שררה ביד רמה. תוכנית חדשה בערוץ 5 הבריטי מוקדשת לחקר הנושא המעט נחבא אל הכלים הזה. הפרק הראשון של הסדרה נותן הצצה נדירה לבית כזה, בו אם יחידנית סופגת מילדיה מכות לפחות שלושים פעמים ביום.
עוד במשפחה:
>> מה אסור להגיד לילדים בזמן ארוחה
>> 10 סימנים שהילד שלכם מפונק
>> למה דווקא הילד שלי לא מתחפש
האם הבריטית פולין בוב, 47, חיה עם שלושת ילדיה: ספנסר, 11, והתאומות ספייר וג׳ורג׳יה, 9, בסאות׳המפטון, והיא סובלת מאלימות מאז שבנה היה בן ארבע, כשתקף את אמו במספריים ודקר אותה בבטן. עם הזמן הצטרפה אחותו ספייר לחגיגה ומאז האם מוצאת את עצמה לא פעם ננעלת בחדרים בבהלה, רק שהילדים לא יגיעו אליה. הילדה היחידה שלא משתפת פעולה עם האלימות היא הבת ג׳ורג׳יה, שפשוט עוזבת את החדר כאשר מתחיל הבלאגן. במסגרת התוכנית החדשה ׳ילדי האלים׳ מקבלים ההורים המוכים עזרה מקצועית ועוברים טיפול משפחתי אינטנסיבי מול המצלמות.
״לפני התוכנית פחדתי מילדיי״, אומרת בוב. ״הרגליים שלי היו כמעט תמיד פצועות ונאלצתי לכסות אותן״. המצב היה כה קשה עד שבוב הייתה מבוהלת מהרגע שבו שבים ילדיה הביתה מהלימודים, והייתה מתחילה לרעוד כשהגיעה השעה שלוש וחצי. האלימות כמעט תמיד הייתה מתחילה ברגע שנכנסו לבית, ובין ההיתקלויות ניתן לציין פעם אחת בה נשכה ספייר את פני אמה, וספנסר ניסה לחנוק אותה מאחור כשישבה בכסאה. ספנסר אובחן לפני כשנה ב- ADHD ומאז שהוא מטופל, נרגעה והתמתנה התנהגותו, אך לעומתו, התנהגות אחותו רק החמירה.
״זה התחיל לפני שנתיים״, מספרת בוב את ההידרדרות הזריזה. ״היא התחילה להיות שתלטנית. הייתה שואלת: 'אפשר חטיף?' ועונה לעצמה: 'כן, ספייר!' ואז היא הכריחה אותי לענות בדיוק כמוה. אם לא הייתי עושה את זה בדיוק, היא היתה מכריחה אותי לעמוד במקום ולא לזוז כמה דקות. אם לא, היא הייתה מקללת ומכה אותי״.
הסיבה, על פי בוב, שלא ביקשה עזרה ונתנה להתנהגות להחריף, היא הבושה והמבוכה להודות במציאות בה היא חיה. בוב לא לבד בעניין הזה, וההערכה היא כי בערך 12 אחוז מהמשפחות סובלות מסיטואציות דומות. כעת טוענת בוב, שחשה בשיפור מאז התערבות התוכנית, שהסיבה לכך שכל זה קרה בכלל היא כי לא הציבה לילדיה מספיק גבולות מלכתחילה. ״הייתי לא עקבית איתם״, היא אומרת. ״כך איבדתי את הסמכות ההורית שלי.״
גם בישראל: "האלימות הנפוצה ביותר היא בוקסים ובעיטות"
"בישראל התופעה קיימת בהחלט, ומתחילה כבר בטרום גיל ההתבגרות, מגיל 9 והלאה. אני לא מדברת עכשיו על אלימות מילולית, אלא על אלימות פיזית קשה", מתייחסת לנושא ד"ר נגה נברו רובינשטיין, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית וזוגית בכירה, מנכ"ל ומנהלת מקצעותי במכון שינוי ליעוץ וטיפול במשפחה ובפרט. "אנו פוגשים ילדים שמרביצים בכל מיני צורות, האלימות הנפוצה ביותר היא בוקסים ובעיטות. לרוב מדובר בבעיות של תוקפנות מצד הילד שלא נשלטו כלל על ידי ההורים בצורת חוקים ברורים וכללים, ויצאו משליטה. לפעמים האלימות מגיעה בעקבות למידה מהורים שהפעילו כח פיזי לעונשים, או כתגובה לילד שמכה. מעגל האלימות נוטה לחזק את עצמו בעזרת תסכול, קללות הדדיות, חוסר אהבה וחוסר אונים מכל הצדדים. צריך ללכת לטיפול עם הגילויים הראשונים של אלימות מצד הילד, לחזק את הסמכות ההורית ולמנוע את התפתחות העניין.
"היו לנו הרבה מקרים מאוד מוצלחים בנושא, עם אמהות שהגיעו ואמרו שהן שונאות את ילדיהן, רק מתוך הכעס והקושי שביחסי הקורבן והמקרבן. זהו נושא מאוד מסובך ומסוכן. מעגל האלימות יוצר שנאה וטינה משני הצדדים, ואלה ניתנים להיפוך, בעיקר אם מגיעים בגיל צעיר, כשהבעיה מתחילה".