בפרק של "סופר נני" ששודר אמש, ראינו מקרוב מה יכולה לעשות טראומה למערכת היחסים בין הורים לילדים ואיזה מחיר עשויה לגבות ילדות ללא אב מאדם שהופך להורה. לצערנו, במדינה שלנו טראומות הן דבר שכיח, אבל חשוב לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו שונה, מגיב בצורה אחרת לאובדן של אבא ומתנהג אחרת, כשלכולנו מטרה אחת משותפת: להיות האבות הכי טובים שאפשר להיות.
כדי להבין יותר איך נראים חיים ללא אבא, שוחחנו עם שניים שאיבדו את אביהם כשהיו ילדים קטנים. הם חברים בארגון אלמנות ויתומי צה"ל והסכימו לדבר איתנו בגילוי לב, לספר לנו על הילדות שלהם, על ההורות שלהם היום וגם על האופן בו משפיע עליהם אובדן האב בחיי היום-יום.
מה הוא היה אומר?
שניר בנדק (34), איבד את אביו סרן בני בנימין בנדק ז"ל ב-10/06/1982, כשהיה בן שלוש בלבד. האב יצא לשירות מילואים במלחמת של"ג ולא שב. שניר, היום אב לזוהר בת הארבע ולעוז בן השנתיים, מספר על ההורות במצב המיוחד: "אני מתגעגע היום לאבא שלי יותר ממה שהתגעגעתי אליו לפני 10 שנים, כי היום, כשאני אבא, אני עומד בסיטואציה מול הילד שלי ותוהה מה היה אומר לי אבא שלי בסיטואציה הזו, איך היא היתה נראית כשאני הייתי ילד ומה הוא היה אומר עליה היום, כסבא".
לדברי שניר, הזיכרון המשפחתי מאביו ז"ל מלווה אותו בתפקודו בגידול הילדים. כך למשל, הוא מספר שהאופן בו הוא רוצה לתפקד כאבא קשור במידה מסוימת לאבא שלו ולאבהות שהוא הפגין. "תמיד אמרו שהוא היה נורא גאה בנו, שהוא שמח מאוד כשאמרו לו משהו עלינו ושהוא השקיע בנו המון בזמן הקצר שהיה לו איתנו", מספר שניר. "גם אני מאוד מנסה להרגיש, להסתכל על הילדים שלי ולראות בהם הישג, להרגיש כמה כיף לי איתם. זה לא תמיד משהו שקל לעשות אבל אני רוצה להיות אבא שמבלה עם הילדים שלו ומשקיע בהם זמן ולאזן בזה את הסטרס וחוסר הזמן שיש בחיי היום-יום".
הזיכרון של האב שאינו, נוכח גם בגידול הילדים של אורן רז בן ה-36 שאיבד את אביו, סמל גד אברהם רז ז"ל ב-07/06/1982, כשהיה בשירות מילואים במלחמת של"ג. אורן היה אז בן שש, גדול משני בניו היום (ארבע וחצי ושנתיים וחצי) ולמרות מרחק הזמן, דמות אביו משפיעה על ההורות שלו כיום. "כל מה שאני יודע על אבהות מגיע מאבות אחרים", הוא מתוודה. "אבל העובדה שהמוות שלו אירע במסגרת צבאית הביאה אותי לשים דגש חינוכי מוגבר על ערכים של נתינה לכלל, מחויבות למדינה ולצבא. יש המון תכונות שאני מנסה לקחת מאבא שלי וממה שהוא ייצג. אנחנו לא הולכים באותו מסלול חיים, אבל הערכים החזקים שלו, של אהבת האדם, של חינוך, של התרומה לזולת ולסביבה – בהם אני מנסה לדבוק".
הדבקות הזו מגיעה למרות שאורן נשאר ללא זכרונות מוצקים מאביו. "זו סיטואציה שמשנה את החיים שלך מכל הכיוונים ואין לי שום זיכרון מהתקופה בה הוא היה חי", מספר לנו אורן. "פעם חשבתי שזה בסדר, אבל יכול להיות שמדובר בהדחקה או טראומה כי יש אנשים עם זכרונות מהגיל הזה. מה שאני כן זוכר זה שאמא שלי לא הסכימה שנהיה בהלוויה של אבא וזה נורא הרגיז אותי. זה דבר שיצא לי לחשוב עליו ואני יודע שלי לא היה אכפת שהילדים שלי יהיו בהלוויה שלי. המחשבה לפיה זו טראומה שצריכה להיחסך היא משהו שלא הבנתי אז ואני לא מבין גם היום. גם אבא של אשתי נפטר בגיל צעיר מאוד והילדים שלי משתתפים באזכרות ומפגשים שחושפים אותם מגיל מאוד צעיר לנושא של המוות ולהיעדרות של אנשים שהיו פה וכבר אינם. הם גם גדלים בלי סבא וזה בהחלט חסך משמעותי".
סבא ממלא את המקום
האובדן היא חוויה שזר לא יכול אף פעם להבין לחלוטין ושאלנו את האבות אם הם מרגישים שהאובדן הפך אותם לדאגנים יותר. "אני לא חושב שאני מגונן או זהיר יותר מאבות אחרים”, הסביר לנו אורן, "אני חושב על מה יקרה כמו כל ישראלי אחר". לעומתו, שניר מרגיש שלאובדן יש השפעה מסוימת על חייו: "העובדה שאיבדתי את אבא שלי עושה אותי דאגן יותר", הוא מודה. "אני יודע כמה זה רע להיות במצב כזה, עד כמה דברים יכולים להיות גרועים וזה ממש לא מעסיק אותי באופן אובססיבי, אבל לפני שאני עולה על האופנוע, למשל, וממש לא בא לי לשים את המעיל כי חום אימים - אני חושב עוד רגע ואז שם אותו כי זה יותר בטוח. המוות של אבא שלי כן הפך אותי להורה יותר דאגן גם במובן הזה שכל עוד אני כאן יש לי שליטה מסוימת על מה שקורה, ואם אלך אין לי מושג מה יהיה פה במקומי. זה מחדד את המודעות שלי".
"עברו 30 שנה והוא כבר יותר זמן מת משהוא היה חי, אבל להיעדרות שלו אין השפעה חזקה על הילדים שלי – ההשפעה של המוות שלו מתחילה ונגמרת בי", ממשיך שניר. "ככל שאני מתבגר אני מבין ומאמין בחשיבות של משפחה ובכך שהקשר המשפחתי, הקשר בין הורים לילדים הוא הקשר החזק ביותר שקיים בעולם – והחשוב ביותר שקיים בעולם הזה. זו הבטוחה היחידה שהיא באמת בטוחה לאדם, המקום בו יקבלו אותו”.
לסיום, משאיר לנו שניר גם נקודה של אור בסיפור המורכב של חייו. "המזל הגדול שלי, הזכות הגדולה שנפלה בחלקי היא שסבא שלי, צעיר נמרץ בן 92, עדיין בחיים", הוא מספר. "סבא שלי הוא החלק הכי גדול מאבא שלי שעדיין יש לי איתי. הוא זה שעלה איתי לחופה והוא זה שמעורב היום בחיים של הילדים שלי יותר מסבא רגיל".