יום שני בערב, יום לפני יום כיפור. אני מוצאת את עצמי בוהה שוב ושוב בלוח השנה, סופרת ימים ומנסה לדמיין בעיני רוחי את השבועיים הבאים. בעצם, אני מנסה להבין אילו ימים הם ימי חג ואלו "סתם" ימי חול המועד. מנסה לעשות חישובים, כמה ימי עבודה בפועל יהיו לי במשך השבועיים האלו? מי מאתנו יהיה עם הילדים?
נדמה לי שהמוח מסרב לקלוט את התקופה הקרובה משתי סיבות: ראשית, כי רק לפני ארבעה שבועות היינו עוד עסוקים בשיבוצי החופש הגדול, ושנית כי ההבחנה בין ימים שהם רק ימי חופש של הילדים וימים שהם שבתונים היא כלל לא מובנת מאליה בתקופה הזו.
אז "הושענה רבה" זה יום חופש או לא?
שלא תבינו אותי לא נכון חלילה – אין משהו שאני אוהבת יותר מלהיות עם ילדיי. כמו כל הורה, אם הייתי יכולה הייתי מבלה אתם כל יום חופש ולא נעזרת באף אחד. אך המציאות שלי, כמו של רוב ההורים, היא שגם בימי החופש של הילדים אני חייבת לעבוד.
התחלתי בלנסות להבין כמה ימי עבודה בפועל יש בתקופה הזו. הגעתי למסקנה שהמספר נע בין 6.5 ל- 7.5, תלוי בתשובה לתעלומה האם "הושענה רבה" הינו יום שבתון או לא (הוא כן?) והאמת, שעדיין לא מצאתי תשובה.
את שני ימי השישי החשבתי כחצאי ימים וכך גם את ערב סוכות. אוקיי, הלאה. הבן הקטן שלי נמצא עדיין במסגרת של גן פרטי, המשמעות היא ש"הרווחנו" יומיים וחצי (יש גנים שבהם יש פעילות גם במהלך חול המועד, אך אצלנו הם נלקחו כחופש מכיוון שהגן החל את שנת הלימודים באותו מועד כמו משרד החינוך ולא ב- 1 בספטמבר). אוקיי. אז בוא נבדוק לאן הגענו - 3 (או 4) ימי עבודה בהם שני הילדים בחופש שאינם ימי שישי. אז עכשיו צריך להתחיל להפעיל את כל המערכות בכדי למצוא סידור לילד הגדול ביומיים שרק הוא בחופש (משימה קצת יותר קלה) ולשלושה (או ארבעה?) ששני הבנים בבית – משימה מורכבת בהרבה.
נכון לכתיבת שורות אלו, אני חייבת להודות שהשיבוצים טרם פתורים, אך מדוע יש לי הרגשה שהרוב יהיה עליי? אה, יש לזאת תשובה פשוטה – כי אני האמא, וכי אני עצמאית, ולא סתם עצמאית – כזו שעובדת מהבית.
תוך כדי כל ההרהורים האלו, אני פתאום שמה לב לעוד עובדה מעניינת: יש פה רק בן-אדם אחד שיושב ושובר את הראש, וזה לא בעלי. ושוב, מדוע זאת? ואותה תשובה, כמעט: כי אני האמא. אגב, גם כשהייתי שכירה אני הייתי זו שהתעסקתי יותר בסידורים הללו, אך חלוקת ימי החופש הייתה קצת יותר שווה, אם זכרוני אינו מטעני.
לילדים יש חופש, זוכר?
אז נכון שלפני כמה ימים, כשהזכרתי לו ככה על הדרך שלילדים יש חופש של כמעט שבועיים, הוא אמר שכמובן יעזור ככל שיתאפשר לו, אך עדיין ברירת המחדל היא אני. סה לה וי כנראה. ואני מניחה שזהו המצב בכל משפחה, בין אם האמא עובדת או לא, שכירה או עצמאית, גננת או מורה או מנכ"ל של חברה בינלאומית.
לאחר שאסיים את אתגר השיבוצים, המשימה הבאה תהיה התכנון של הפעילויות לאותם ימי חופש. מזג האוויר היותר מתון פותח אפשרויות בילוי שבקיץ נמנענו מהם כגון ספארי ולונה פארק, אך סביר להניח שאת עיקרו של הזמן נבלה בבית או בקרבתו, הן מטעמי תקציב והן מטעמים אידאולוגיים.
טוב, אז מה המשימה האחרונה שלי ובכלל שלנו האימהות לפני שהשבועיים הללו מתחילים? כנראה רק לעבוד על האיזון הנפשי שלי, כדי שהתקופה האחרונה תהיה באמת חגיגית, שמחה, כיפית ורגועה לכולנו ובו זמנית יעילים מבחינת העבודה שלי, הטיפול בבית, בבן הזוג, ובעשרות המשימות השוטפות האחרות שלא עוצרות לרגע. קטן עלינו, אנחנו הרי wonder women, לא? וזאת בהחלט בשני המובנים - גם במובן של פלא, קסם ובאותה מידה במובן של תמיהה, השתוממות, כשמו של הספר הידוע I don't know how she does it. אקום מחר בבוקר מוקדם ואבדוק אם בן-לילה הופיעו פתרונות אינסטנט לאיזון נפשי. לא אשתומם אם כן.
בברכת חגים שמחים!