יש לי בעיה כבר יותר משנה. זו בעיית עולם ראשון, אוקיי? אבל תישארו אתי רגע. לפני שנה קנינו ארון בגדים חדש, ולא משנה כמה פעמים לימדתי את בעלי והסברתי לו, הוא לא מצליח להניח את הבגדים המקופלים שלי בתאים הנכונים. הגופיות תמיד בתא של הפיג׳מות, החזיות בתא של התחתונים, השמלות בתא של הסוודרים, הגרביים שלי בארון של הילד וההפך. שיעזור לי אלוהים, כמה קשה לדעת למי שייכים גרביים ורודים במידה 38 ולמי גרבי מיניונים במידה 32?
"אני פשוט לא מצליח להבדיל", הוא אומר לי תמיד, וזורק חצי חיוך.
בכל יום רגיל, נטול ילדים, נטול עבודה, נטול מטלות משק וכלכלת הבית, הייתי אומרת לעצמי שכבר יהיה יותר פשוט לסדר את הבגדים בארון לבד במקום להסביר לו שוב ושוב שלפיג׳מה שלי אין מה לחפש בתא של הג׳ינסים. אבל אחרי שכיבסתי, תליתי וקיפלתי אותם בנוסף לשאר העומס המנטלי שיש לחיים להציע, פשוט לא נשארת לי אנרגיה לזה. למדתי לחיות בשלום ללא הידיעה אם מתנהל משא ומתן לחילוץ הגופיה הכי אהובה עלי ממשולש הברמודה הזה שנקרא ארון הבגדים שלנו.
ייתכן שמדובר באנקדוטה משעשעת בחיי האישיים, אבל מכאן מחילת הארנב עמוקה כמו תהום. זה עשוי לפגוש אתכם בכל מקום: כמה פעמים הרגשתם שעובדים שכפופים לכם הם עד כדי כך איטיים ומחפפים שכבר יהיה יותר פשוט לבצע את המטלות שלהם בעצמכם? שהילדים שלכם, שכבר צברו מיומנויות פשוטות כמו להתלבש או להוציא מזון מוכן מהמקרר ולהכניס למיקרוגל, פשוט מטרטרים אתכם לעשות את זה עבורם בתואנות שווא להיעדר יכולת? אולי כן, אולי לא, אבל קרוב לוודאי שהמקום שבו נתקלתם לראשונה בגרסת הגזלייטינג הידועה כאוזלת יד מכוונת - הוא דווקא בזוגיות.
תארו לעצמכם שאתם מתיימרים לנהל משק בית משותף עם בן או בת הזוג שלכם, והמטלה שמוטלת עליהם היא לקפוץ לסופר כדי לקנות כמה מוצרים משלימים להמשך השבוע. הם יוצאים אל המשימה, באופן מפתיע, בלי יותר מדי תלונות, אפילו כתבתם עבורם רשימת מצרכים. חלקכן תגדילו ואף תציינו ׳עגבניות לא רקובות!׳, ׳החלב נמצא ליד המקרר של המעדנים!׳, ׳לא!! לקנות!! מוצרי!! קופה!! זה!! בזבוז!! של!! כסף!!׳. כשהם חוזרים תגלו אוסף של עגבניות עייפות, מלפפונים קמולים, חפיסת מסטיקים של הביוקר וקרטון חלב עם תאריך תפוגה שגורם לכן להיות יותר חמוצות ממנו.
את המעשה הזה בדיוק עשה כבר אחד, אדיר מילר, לפני 13 שנים בעונה הראשונה של הסדרה "רמזור", אחרי שיעור שקיבל מחפר איך להתחמק ממטלות הבית באפס מאמץ. "זוכר את החברה שהייתה לי? היא תמיד רצתה שחפר ישטוף את הכלים בבית, אבל אחרי כמה חודשים המצב בבית השתנה, רק היא שטפה כלים", התגאה גיסנו בפני אמיר, "כל פעם כשהייתי שוטף כלים הייתי משאיר איזה לכלוך קטן בפינה, עכשיו אין מצב ש׳הארנבת׳ חוזרת הביתה ולא ישר שמה לב ללכלוך, מה עושה? אומרת לך ׳אתה עושה לי עבודה כפולה? תן לי לשטוף.׳"
מירי מאמץ את קונספט אוזלת היד המכוונת של חפר, ובלי יותר מדי ספוילרים אפשר לספר שאת הנקמה, טלי, בת הזוג, מגישה קרה. בחיים האמיתיים את לא טלי ואין לך זמן לנקמות, אלא רק תסכולים גוברים שאת לא יודעת לשים עליהם בדיוק את האצבע. "יש המון מאבקי כוחות נורמליים בתוך קשר זוגי. ספציפית בנישה של אוזלת יד מכוונת, צד אחד, שהוא בדרך כלל הצד שמופעל יותר בקשר, מבצע מצג שווא של העדר יכולת קוגנטיבית, שכלית, קשבית והיכולת לשבת על משהו או ללמוד איך לארגן דברים", אומר איתן טמיר, פסיכותרפיסט וראש מכון טמיר לפסיכותרפיה, המתמחה גם בטיפולים זוגיים. "המטרה היא בעצם להעביר את האחריות והביצוע לצד השני. בני הזוג שיותר מועדים להיות קרבנות לזיוף של אי יכולת, הם אנשים שיש להם צורכי שליטה גבוהים. המצב שנוצר בדרך כלל הוא שהאשה אומרת ׳עוד פעם אראה לו איך מקפלים כביסה, איך תולים תמונה? טוב, עדיף שאעשה את זה לבד׳, ושם זה קו פרשת המים."
המושג "אוזלת יד מכוונת" (או "אוזלת יד מזויפת"), נולד יחסית לאחרונה לעולם, אולם עדיין לא תורגם לעברית באופן סקסי מספיק (היי, אנחנו משתדלים). בישראל המאמאמצחיקיות מפייסבוק כבר מזמן נתנו לבעליהן כינויים כמו "משליך הגרביים", "סרבן הקניות", "מחמם האסלה" והראשון לשמו - "הלא מועיל" (ולמעשה ממשיכות להנציח את חוסר היכולת המכוונת שלהם כמשהו חמוד ותמים), אבל היה זה רק בסתיו האחרון שסרטונים תחת ההאשתג #weaponizedincompetence החלו לבעור בטיקטוק. אחרי שאימהות ברחבי העולם העלו דוגמאות משמיטות לסת ומכמירות לב של גרסת הגזלייטינג הזאת שמתרחשת אצלן בבית על ידי בעליהן, תגובות של אימהות אחרות, זועמות ומתוסכלות, לא איחרו לבוא והולידו את ההאשתג. משם הדרך לסיקורה של התופעה על ידי הניו יורק פוסט וההפינגטון פוסט, ובכלל לתהילת עולם שלא מחמיאה למין הגברי, הייתה קצרה.
"מאמי, אולי את תלבישי אותו? את פשוט עושה את זה יותר מהר ממני"
"יש לי רשימה ארוכה, אז תעשי מתיחות," פותחת ל׳ את השיחה עם ציפיות גבוהות אודות אוזלת היד המזויפת של בעלה. "באופן קבוע ולא משנה כמה הסברים, נימוקים ובקשות, הוא מקפיד להחזיר כלים לא למקום. ללא שום הצדקה הוא תמיד ישאב אבק בעוצמה הגבוהה ביותר ויבהה בייאוש בדייסון ויאמר ׳אוי לא… נגמרה לי הבטריה באמצע…׳. רק היום הילדה חזרה מזיעה מבית הספר וצרחה עלי ׳אני לא רוצה שאבא יבחר לי בגדים יותר לעולם!׳ כי הוא מקפיד להלביש את הילדות באופן שאינו הולם את מזג האוויר. קצב הלבשת התינוק שלנו נמדד כקצבו של צב בתרדמת וכולל זעקות מצוקה של ׳מאמי, אולי את תלבישי אותו? את פשוט עושה את זה יותר מהר׳, והיהלום שבכתר: למרות בקשות חוזרות של הילדות ושלי, הוא פשוט לא מוריד את הקשה של הלחם ועוטף רק חלק מהכריך".
ל׳ הבטיחה שאתמתח, בעיקר כדי להסוות את תחושת הקרינג׳ שפשטה בי, וקיימה. בזמן הזה התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להתייחס יותר בסלחנות לאוזלת היד של בעלי שמשוכנע שגרבי פיקאצ׳ו הם הקטע שלי.
אני חוזרת למה שאמר לי הפסיכותרפיסט איתן טמיר על כך שקרבנות של אוזלת יד מכוונת הם אנשים עם צורך גבוה בשליטה, ואני תוהה בקול רם בפני ל׳ מתי היא יודעת ש"זה זה", ומתי אולי זה קצת שלה לשחרר את קצה החבל. "לי ספציפית באמת יש בעיות של שליטה, אבל הוא אתי 21 שנים, אז אני מצפה שהוא יכיר אותי כבר. בעיני זה מכוון. פשוט מכעיס אותי שאחרי שדנים בנושא שוב ושוב, לא שמים לב לקטנות מעצבנות ומהותיות שבסוף פשוט מוסיפות לי עוד מטלות על הראש."
"יש הצטברות של כעס כי באמת יש כאן סוג של ׳הונאה׳, שהיא לאורך זמן ולא הוגנת. הסיטואציה שנוצרת היא שהמתעלל מנחית את כל המשימות או את רובן על הצד הנפגע", אומר טמיר, "זה החלום של מי שעושה את זה: שהקורבן יעשה כל כך הרבה פעולות בקרה שהוא אומר ׳אני כבר מעדיף לעשות את זה בעצמי, זה הרבה יותר קל׳, ואז האסטרטגיה השיגה את שלה. יש בזה משהו מאד לא זוגי, קצת מתחמן, ועם זה לא מגיעים לשום מקום טוב במערכת זוגית. תהיה קיימת תחושת חשדנות, ויתלוו לזה גם כל הדברים הרעים שאפשר לחשוב עליהם בקשר: הסתרה, מניפולציה ובמקרים מסוימים לעג, להפוך את זה לבדיחה."
זה לא חמוד ולא תמים בכלל, אלא לגמרי פריווילגי ומיזוגני
הקשר בין אוזלת יד מכוונת לבין שימור תופעת "המשמרת השנייה" שמוכרת לאימהות רבות אינו מקרי. בזמן שמגמות הפמיניזם וגם תרבות העבודה עושות מאמץ כדי לצמצם את היקף העומס שקיים בעבודות הבית וגידול הילדים כעוד משרה שמוטלת בעיקר על כתפי האימהות, גלגלי המציאות לא באמת פוגשים את השאיפות הנשיות להשתחרר מהפיילות של הכביסה המלוכלכת.
"יש פערים עצומים ואי שיוויון משמעותי בחלוקת עבודות הבית והנטל בפועל אצל זוגות הטרוסקסואליים, גם כשנשים עובדות במשרה מלאה, מרוויחות הרבה ואי אפשר להגיד שמפרנסים אותן בשום צורה. לפעמים אפשר לחשוב שזה כאילו כדי לפצות את האגו של הגבר, של ׳תמשיכי להיות בבית׳", מתארת ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בכירה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, "אם הבית מוזנח זה ייתפס כהזנחה של האשה ולא של הבעל. אם הילד יגיע עם כתם על החולצה לא יגידו ׳איזה אבא יש לו׳ אבל כן יגידו ׳איזו אמא יש לו שהיא שולחת אותו ככה׳. אלו דברים שמשויכים לתחום הנשי, וזה הקונטקסט; ברגע שגברים לא נדרשים, לא לוקחים אחריות, לא עושים חלק מהעבודות, מרגישים פטורים, אפילו לא יודעים שחלק מהן קיימות או שמישהו עושה אותן, אז זה לא נספר לרעתם."
"כשבעלי נשאר לבד עם הילדים, לפעמים הוא אומר לי ׳אני לא יודע להאכיל אותם׳, בקטע שאני אהיה מוכנה לזה שהם יאכלו פחות טוב", מספרת א׳, אם לשניים, ומוסיפה בסלחנות: "אני לא חושבת שזה בשביל להתחמק מהמשימה, כי הוא כן נשאר אתם וכן אחראי לפעמים על הארוחות שלהם."
ד"ר רוזמרין מצדה, מתייחסת לאמירות כאלו פחות בסלחנות: "יכולים לומר, יש דברים שנשים לא עושות או עושות כל-כך גרוע שגברים עושים במקומן, למשל, כשהן לא יודעות לטפל בבעיות חשמל. זה חלק מהתפיסה שהן לא טכניות ויכול להיתפס מחוץ לבית כחולשה, בעוד שגבר לא יודע איך להפעיל מכונת כביסה, איך קוראים למורה של הילד או איך חותמים על אישור לבית הספר, זה לא נחשב כחולשה ולא מהדהד ככשל או כנחיתות גברית. כשלוקחים את הא-סימטריה הזו מבחינת חלוקת העבודה, התפקידים והציפיות בין גברים לנשים, אז תופעת אוזלת היד המכוונת יכולה להיראות אישית או תמימה והופכת לפריווילגיה, כי הגבר אומר לעצמו: ׳אני לא אמור להתעסק בזה ואני לא חושב שאני צריך להתעסק בזה.׳"
לדברי ד"ר רוזמרין, אחד ההסברים האפשריים לתופעה הוא שאנשים נוטים לבצע את מה שהם ראו בבתים שבהם הם גדלו, אבל יש לה גם בשורה אופטימית חרף החשש שהעליתי, שהתנהגויות כאלו ישועתקו בקרב הילדים שלנו, דור הזומרים והאלפא. "אנחנו לא רוצות לחיות כמו שהאימהות שלנו חיו, ולא רק כי היום הדור עובד הרבה יותר ויש התמודדויות חדשות ואחרות. יש בקרב בני ה-70 של היום כאלו שיספרו בגאווה שלא ידעו להחליף חיתול, אבל הרבה אבות היום מבינים מה אבא או סבא שלהם הפסידו בגלל זה ואני רוצה להאמין שאין היום הרבה גברים כאלה. אני גם רוצה להאמין שגם אם הילדים של היום אולי יצפו לראות התנהלות דומה אצלם בבגרותם, יהיה להם את הכוח להבין שיש יתרונות בבית שהוא באמת שיוויוני. "
האם את חווה אוזלת יד מכוונת?
מאחר שפעולת אוזלת יד מכוונת טומנת בחובה וריאציה של גזלייטינג בזוגיות, פעמים רבות יהיה קשה להבדיל בין חוסר יכולת או חוסר אונים אמיתיים (אם זה מהיעדר כישורים אמיתי או שתלטנות שלא מותירה לבן.ת הזוג לעשות דברים "אחרת") ובין אסטרטגיה מכוונת של מניפולציה גברית ומיזוגנית.
טמיר מונה מספר בדיקות עצמיות שאפשר לבצע כדי לזהות אם התופעה מתרחשת בתוך הזוגיות: "האינדיקטור הראשון זה לבדוק האם בן הזוג יכול לעשות את אותה משימה בהקשר אחר או משימה דומה לה, ושהוא מצליח בה. למשל, אם הוא כן יודע לקפל כביסה אצל אמא שלו ובבית לא, אז זו אינדיקציה מיידית של אוזלת יד מכוונת. אינדיקציה שניה היא אם יש מטלות שבהן לבן הזוג המבצע אין שיקול דעת בכלל ומתבצעות פעולות בקרה, כמו למשל במקרה של רשימת קניות מפורטת עד מאד. האינדיקציה השלישית יכולה להתבטא באוזלת יד מכוונת שמשולבת בפאסיב אגרסיב, כמו למשל להביא מהמכולת מוצרים לא טובים. כשמתעורר תסכול חשוב לשאול: למה זה מכעיס אותי כל כך? האם אני מרגיש.ה שעובדים עלי? האם אני מרגיש.ה מרומה, שהצד השני עצל, ואז לשאול את הפרטנר.ית למה הדבר הזה קורה. הצד השני עשוי לומר ׳מה את.ה רוצה ממני?׳ ולהתכחש לעניין."
"חשוב לשבת בצורה מסודרת עם בן או בת הזוג ולהיות מכוון משימה, זה גם אינדיקציה וגם דרך להתמודדות לפני שפונים לטיפול מקצועי", מציע טמיר פתרונות אפשריים, "חשוב לא לסטות מהעניין, מאחר שהשיחות האלה נוטות להתמוסס כי לפוגע אין באמת עניין ללמוד. במידה והאדם עדיין משחק אותה באוזלת יד מכוונת גם בעניין הזה, אז זו נורה שתידלק מהר מאד."
באופן אירוני, טמיר מעיד שסביר שמי שתפנה לטיפול ותבחר את המטפל תהיה בת הזוג (או הקרבן לאוזלת יד מכוונת). הוא מסביר כי בן הזוג לא ירצה להתעמת עם זה, וגם יציג את עצמו כמי שלא מבין בזה. בטיפול הזוגי הדינמיקה הזו תהפוך מהר מאד לסימפטום אחד מיני רבים. "בוחנים אם יש אפשרות לדבר על זה עם הפרטנר ולמתן את ההתנהגויות ההרסניות האלה", הוא מסביר, "מעבר להתעללות, זה הורס את הקשר. אתה אף פעם לא רוצה לחיות בקשר שגם עובדים עליך וגם כל המשימות נופלות על כתפיך. התקווה היא שהפרטנר לא ייתמם ולא יעמוד מול זה בהתקרבנות כדוגמת ׳היא טובה ממני בלעשות דברים שאני לא יודע׳ או ׳היא שתלטנית והיא דורשת ממני דברים שאין לי יכולת והיא לא מקבלת את הלקות שלי׳".
לקראת סיום השיחה שלנו, אני משתפת את ד"ר רוזמרין בחוסר היכולת של בעלי שלא נותן לי מנוח כבר שנה, והיא בוחרת לפתוח את דלת הארון שלה בפניי: "כשהילדים קצת גדלו, נסעתי לחו"ל והשארתי אותם לבד בפעם הראשונה עם בן הזוג שלי. הוא ביקש ממני לפני הנסיעה להדביק בתוך התאים של הארונות פתקים כתובים, כי הוא פשוט באמת לא ידע איזה בגד הולך לאן."
המומה משותפות הגורל עם ד"ר ומרצה בכירה למגדר, הבנתי שיש אור בקצה המנהרה. לקנות מדבקות פוסט איטס? אין בעיה, אני רק מוסיפה את זה לרשימת המטלות שלי, ואני לגמרי על זה.