ביום שישי הזה אני יכול להתעורר ביקיצה טבעית. כל היום פרוש לפניי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה: לפגוש את מי שאני רוצה, ללכת לאן שאני רוצה, לישון באמצע או בתחילת היום, לצפות בסרט או בסדרה, לקרוא ספר. היום – הכל הולך, כי זה הסופש של הילדה עם אמא.
קפה או ים?
אני יכול לנוח. אני ממש לא צריך להתעורר בשישי על הבוקר ולנסוע באופניים למרכז העיר כדי לקחת אותה. היא לא תבקש ממני, בעודי מפדל, שאשיר לה "מה נשתנה", או "זקן יורד לי עד ברכיים" ולא תעשה עם הידיים את התנועות – על הסנטר (זקן), על הלחיים (שפם), ואז קרניים ושיניים והכל. היא לא תתאמץ לשיר בעצמה, ואני לא ארכון לקראתה בזמן הפידול בשביל לשמוע את ההברות שהיא ממלמלת בחוסר ביטחון. לא לא, לא היום. זה הסופש של הילדה עם אמא.
אז אולי ארד לשתות קצת קפה פה למטה, ייתכן אפילו שעם איזה ספר, כי מזמן לא קראתי. אולי אקפוץ לים. אסמס לכמה חברים, אראה מי בעניין.
היום, הקטנה לא תרוץ מיד לשולחן שלה שאצלי בסלון ותבקש שנשחק יחד במסיבת שוקו. היא לא תדביק לי מדבקות של חיות על הפרקט, וכשנצא לסיבוב בשכונה היא לא תעשה לי פרצוף נעלב ותעמוד במקום, מסרבת לנוע, כשאגיד לה שאני כבר עייף ואין לי כח להרים אותה. לא לא, לא היום. זה הסופש של הילדה עם אמא.
יש כמה פרקים חדשים של סדרות שמחכים לי על המחשב. עוד לא ראיתי את החדש של "משחקי הכס", אז אולי אשכב לי על הספה, אניח את הראש ואתפנק קצת על שעה של טלוויזיה טובה. יכול להיות שיישאר לי מספיק זמן גם לראות "מד מן" אחרי שאסיים אכתוב קצת בבלוג שלי, "תשאלי את אבא". ואחר כך? אחר כך שנ"צ.
גם כשהילדה אצלי בשישי-שבת אני ישן שנ"צ. היא שוכבת במיטה שלה ואני בשלי, מלטף אותה קצת, שר "נומי נומי" ואז סתם שוכב לידה עד שנרדמת. בעצם עד שאני נרדם. אבל לא היום. גם לא ייקח לה שעה לאכול ארוחת צהריים שאני גומר ב-10 דקות, והיא גם לא "תעזור" לי לטאטא את הבית עם המטאטא הקטן שלה ותפזר לכל עבר את הלכלוך שכבר טאטאתי (מה שמצריך אותי לטאטא ממש ממש מהר כדי שיהיה לה רק לעשות בכאילו). אחר הצהריים היא לא תבקש שבדרך לגן השעשועים נחפש חתולים או תינוקות ישנים בעגלות. לא לא, לא היום, קצת לנוח, מה קרה. זה הסופש של הילדה עם אמא.
ואז, בליל שישי, אלך לישון ואתעורר גם בשבת ביקיצה טבעית. תענוג. סוף סוף קצת מנוחה. כל היום לפניי. אני יכול לעשות מה שבא לי.
אבל קודם אולי אבדוק עם אמא שלה אם היא רוצה שאשמור על הילדה לכמה שעות, ככה בקטנה.
>> הפוסט המקורי עלה בבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג
>> בטור הקודם: "בתי, תכירי את הבית של אבא"
>> איך מסבירים לילדים על גירושים?