ההורים שלי נפרדו בגללי. איך לאחד אותם?

נמאס לי מהחיים האלה, כמה טעויות אפשר לעשות בלי שום יכולת לתקן? אני מרגישה כאילו שיחקתי בחיים של האנשים הכי קרובים אליי, מתוך זה שאני אגואיסטית ושתלטנית.
במשך השנים התחננתי בפני ההורים שלי שיתגרשו כבר, כי לא יכולתי לסבול את הצעקות והמריבות שלהם. חשבתי שכאשר הם ייפרדו, אחוש מעט הקלה. אבל לא. כעת אני מרגישה בעיקר אשמה גדולה, ופחד ממה שעתיד לקרות למשפחה שלי.

השכנה התלוננה על הרעש

אני בתחילת שנות ה- 20, ויש לי אח ואחות קטנים ממני. תמיד הייתה לי השפעה גדולה מאוד על ההורים שלי, הם נהגו להתייעץ איתי על כל דבר, סמכו עליי. מגיל שמונה הייתי עושה בייביסיטר על אחותי הקטנה, אבא שלי היה מספר לי על כל מיני דברים שקרו לו בעבודה ושואל מה דעתי.

ומאז שאני זוכרת את עצמי – ההורים שלי רבו תמיד, על כל דבר, קטן כגדול. שניהם לא אנשים הכי שקטים, אלא מאוד דומיננטיים ודעתנים, מדברים בקול רם, לא מוותרים על כלום. כשהם רבו, וזה היה קורה כמעט כל יום – זה היה בגדול, עם צעקות, קללות, ויכוחים מרים ששרפו לי את הלב. לעתים רחוקות זה היה נגמר גם בעציץ שבור.
כל אחד לחוד נהדר ונפלא, אבל יחד הם היו קטסטרופה, הוציאו את הרוע אחד מהשני. השילוב של שניהם בבית אחד גרם לקירות לרעוד, ולשכנים להתלונן על הרעש מהדירה שלנו.

הם נהגו לריב בעיקר על כסף; אבא שלי חשב שאמא שלי בזבזנית, היא טענה שהוא לא מרוויח מספיק כדי לאפשר לנו לחיות ברווחה. זה לא היה נכון, דרך אגב, הבעיה היא שאמא שלי היא לא אחת כזאת שמסתפקת במה שיש לה. חוץ מזה, היו להם עוד מיליארד נושאים לריב עליהם, מכל דבר הכי קטן הם עשו טרגדיה.

כמעט אף פעם לא הבאתי חברים הביתה, תמיד העדפתי ללכת אליהם, חששתי לארח חברים בביתי הנורא. הייתה לי פעם אחת טראומטית, בגיל ממש קטן, כיתה א' או ב', כשחברה הגיעה אליי, שיחקנו בחדר וההורים שלי צרחו בסלון אחד על השני. שתינו הסתכלנו אחת על השנייה והתחלנו לבכות, מפחד וחוסר אונים. אמא שלי הגיעה לחדר והרגיעה, נתנה לנו בייגלה ומיץ, אבל הילדה לא רצתה לבוא אליי יותר.
רק בגלל שאני באופיי טיפוס מאוד חברותי ותמיד הייתי מוקפת חברים, הצלחתי לעבור את השנים האלה איכשהו.

השכנים העירו לנו לא מעט, ופעם אחת באמצע עוד מריבה רועשת, שכנה עלתה אלינו ודרשה מההורים שלי להירגע כי הבן שלה לא מצליח להירדם בגללם. והם, במקום שיתפדחו וישמרו על שקט, רק צרחו עוד יותר; כל אחד האשים את השני ברעש, אמא צעקה על אבא שבגללו השכנה עלתה, ולהפך. הבית שלנו היה מפגע שכונתי, תמיד כשהייתי פוגשת את השכנים במדרגות הייתי נבוכה, תוהה לעצמי מה הם שמעו ומה לא.

מגיל 16 בערך, אחרי כל מריבה כזאת הייתי צועקת על ההורים שיתגרשו כבר, שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. וכדי שיבינו שאני מתכוונת לזה, הייתי הולכת לדבר איתם על כך גם אחרי שהכל נרגע, כשאני פחות נסערת ויותר שקולה. הם לא ניהלו איתי שיחות בעניין, אמרו שאני לא צריכה להתערב. כשביקשתי מאבא שלי שיתגרש - אם לא בשבילו אז בשביל הילדים שלו, כי גם אחי ואחותי סבלו מזה - הוא היה מנפנף אותי: "אל תבלבלי לי את המוח".
אמא שלי בכלל חייתה בהדחקה, הכחישה שיש בעיות. היא נהגה לומר לי שאלה דברים שקורים בכל הבתים, שאין דבר כזה חיים בלי "קצת מחלוקות לפעמים", כדבריה.

אבל אני הייתי מבלה שעות אצל חברות שלי, ורואה שם אבא ואמא אחרים, חיים שמתנהלים בנינוחות, ארוחות ערב בלי עצבים, חברים שבאים והולכים בלי פחד מי יצרח בעוד דקה. לאט לאט נרקם בלבי החלום: שההורים שלי ייפרדו, אני ואחיי נגור עם אמא, פעמיים בשבוע נלך לאבא שיגור בקרבת מקום, יהיו לי שני בתים יפים ואני אוכל להזמין אליי חברים בלי לחשוש. הייתה לי חברה בכיתה שהוריה היו גרושים, זה היה הסידור שלה והחיים שלה נראו לי יפים מאוד, בטח יותר יפים משלי. רציתי קצת שקט.

אם לא אני, הם היו היום יחד

בשנה האחרונה הם החליטו להיפרד. אני לא יודעת מה קרה פתאום, האמת היא שאחרי כל השנים האלה חשבתי שהם כבר לא יעשו את זה לעולם. אבל יום אחד אחרי יום ההולדת האחרון של אבי, הוא הודיע לי ולאחיי שהוא עוזב את הבית.

אני לא יודעת מי יזם את הצעד ומי נגרר, ההורים שלי לא יורדים לפרטים. נדמה לי שזה בא יותר מהכיוון של אבא שלי, אבל אני לא בטוחה. הוא שכר דירה בשכונה, ואני רואה שהוא עצוב מאוד, כבוי, בקושי מדבר, שואל אותי מה נשמע בחצי פה ואפילו לא מחכה לתשובה, לא אכפת לו משום דבר. גם אמא שלי לא כתמול שלשום; בוכה הרבה, שבורה, מודאגת מאוד. אני שומעת אותה מדברת בטלפון עם סבתא שלי על הלוואות, בנקים, מה יהיה איתה כלכלית. קשה לי לראות אותה ככה.
לאחרונה כששאלתי אותה איך אפשר לעזור לה, היא נעצה בי כזה מבט ששתל אותי ברצפה. לא אמרה לי כלום, אבל הרגשתי כאילו היא מאשימה אותי בכל מה שקרה. והיא צודקת, אני באמת אשמה. אני בטוחה שאם לא הייתי מעלה בפני ההורים את האופציה להתגרש, הם לא היו חושבים על זה. ההורים שלי אנשים מבוגרים ושמרנים אחרי הכל.

כרגע הם פרודים. אני מקווה שהם יבינו שעשו טעות ויחזרו זה לזה. היום אני חושבת שאולי יש אנשים שאוהבים זוגיות מלאת עימותים, חיים קשים. אומנם הילדים משלמים את המחיר אבל הם לא יכולים אחרת, אז זה בסדר, אני יכולה לנסות להבין, לא לכולם מתאים להחזיק ידיים כל היום ולתת נשיקה כשחוזרים מהעבודה.

כשאבא שלי שואל אותי מה שלום אמא, אני מספרת עליה דברים טובים, מוסרת לו ד"ש בשמה. ולהפך. הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, להשיב אותם זה לזה. אולי כמו שזרעתי הרס ופירקתי את הקשר שלהם, כך אצליח לזרוע תקווה ולבנות אותו מחדש. אם מישהו ניסה פעם להחזיר את הוריו זה לזה ואף הצליח, שיספר על זה. אני אשמח ללמוד מניסיונו.

 >>למדור הקודם: אני מאוהבת בגבר נשוי, לספר לו?
לכל הסיפורים במדור

חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר