בעלי לשעבר ידע לעשות רק שני דברים: לשתות, ולבגוד. בעצם, שלושה: הוא ידע גם לגנוב. היה שודד חנויות קטנות, מכייס באוטובוס, דברים כאלה. לפעמים נתפס, לפעמים לא; נכנס לכלא לחודשיים-שלושה, משתחרר ושוב עושה שטויות.
ההורים שלי לא הבינו מה אני עושה איתו. גם אני, כמוהו, ממשפחה פשוטה. אבל אצלנו בניגוד למשפחה שלו – ההורים נתנו לילדים חינוך טוב. אין דבר כזה לגנוב או לא ללמוד – היינו מקבלים שתי סטירות מאבא שלי אם לא קמנו לבית הספר.
ישן בימים, שדד בלילות
הכרנו במסיבה, התאהבתי בו ממבט ראשון עד מעל לראש. אפילו לא עברנו לגור יחד, אחרי שלושה חודשים כבר הודענו שאנחנו מתחתנים. ההורים שלי עשו לי את המוות, אבל הוא היה אהבת חיי, לא הסכמתי לוותר עליו בשום אופן, ולא הייתה להם ברירה.
נכנסתי איתו תחת החופה, ואמא שלי ליוותה אותי בדמעות, לחשה לי כל הזמן:"רק שתהיי מאושרת, רק שתהיי מאושרת". היא חשבה שאני עושה טעות, והיא צדקה. אני אכלתי אותה. הוא בגד בי כל הזמן כולל בתקופות שהייתי בהריון, היה לוקח ממני כסף – בזבזן כרוני – יוצא לשתות, ישן בימים, ובלילות מסתובב עם החברים המפוקפקים שלו.
אחרי עשר שנים וארבעה ילדים פשוט ברחתי ממנו, לא יכולתי כבר עם השתייה שלו ועם השוטרים שבאים אלינו באמצע הלילה לחפש אותו – השכנים לידינו עברו דירה בגלל זה. זה לא צחוק, ילדים נבהלים מדברים כאלה, זה לא חיים. רציתי עתיד בשביל הבנים שלי. עברתי עם הילדים לדירה שכורה. הייתי מדוכאת, מרוסקת. אבל לפחות הייתה לי תקווה. אמרתי לעצמי שאפתח דף חדש, שבהתחלה ההורים שלי יעזרו לי עד שאעמוד על הרגליים.
אבל יצאתי מהמחשבות האלה מהר מאוד: ההורים שלי לא היו בצד שלי. חוץ מלתת לי כסף, לא קיבלתי מהם כלום. כל הזמן חזרו על אותם משפטים: "אמרנו לך לא להתחתן איתו", "הוא הרס לך את החיים", "תראי איך את נראית, עשה ממך סמרטוט". מתישהו ניתקתי קשר כמעט, ואבא שלי היה מעביר לי מדי פעם כספים לחשבון. לא יכולתי כבר לשמוע את הדברים האלה.
הרבנים לא היו לטובתי
ומהכיוון של בעלי המצב היה רע: הוא אמר שהוא לא ישחרר אותי לעולם. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, הייתי בטוחה שאקבל גט צ'יק צ'ק.
אבל לא. הוא תבע ממני כל מיני דברים, כספים, אפילו את הפנסיה המצ'וקמקת שלי בעתיד. זה הגיע למשפט, הוא משך את הדיונים עוד ועוד עד שכבר לא היה לי כסף לשלם לעורך דין.
באתי לרבנות ואמרתי: "אומרים שאתם עוזרים לנשים כמוני, איך אתם נותנים לי להישאר עגונה, שנה אחרי שנה?" אבל הם נתנו לי תשובות מתחמקות: "אנחנו מטפלים בזה", "אנחנו בודקים את המקרה".
הוא סיפר להם שאני בגדתי בו, כל מיני שקרים עלובים ודוחים שמוציאים שם רע אפילו לשקרנים. והרבנים לא היו לטובתי.
למה לא פניתי במהלך השנים לעזרה? כי לא ידעתי למי לפנות, חוץ מלרבנות. הרי הם אלה שמחליטים מה יהיה איתי, אז איתם ניסיתי כל הזמן לדבר.
בינתיים הילדים התחתנו, והוא היה פוגש אותי בשמחות שלהם, היה מסתכל לי בעיניים ומחייך. אני ידעתי מהבן הגדול שלי שהיה בקשר איתו – שיש לו אישה, מישהי שהוא גר איתה בלי חתונה. אבל זה לא הפריע לו לחייך אליי כשראה אותי ולהגיד לי: "אני עדיין אוהב אותך, מת עלייך, כשאני מסתכל עלייך אני מרגיש כמו בפעם הראשונה שנפגשנו".
הייתי אומרת לו: "אם אתה כל כך אוהב אותי, תשחרר אותי כבר, שאוכל להמשיך הלאה". אבל הוא רק היה מתנדנד עם הוויסקי שלו וצוחק לי בפרצוף.
מההתחלה הוא אמר לי – "תשכחי מגט, אני אשב בכלא ואני לא אתן לך להתחתן עם מישהו אחר". זה בסדר, לכלא הוא המשיך להגיע, אבל לא בגללי אלא בגלל הגניבות שלו.
חתם על הגט עם אזיקים ברגליים
לא היינו בקשר בכלל, עד שיום אחד הגדול שלי אומר לי – "אמא, אבא שוב נכנס למעצר, אולי תלכי לשם ותבקשי מבית המשפט להשאיר אותו שם עד שייתן לך גט?"
וזה מה שעשיתי. אמרתי לרבנים – "אתם רוצים שאלך עם גברים אחרים כשאני נשואה? זה מה שיקרה, כי אתם לא משחררים אותי".
זה היה מעצר אחרי תקופה ארוכה שהוא היה בחוץ. אמרתי לעצמי שעכשיו אני נלחמת, זאת ההזדמנות שלי, מי יודע מתי הוא יישב שוב.
הביאו אותו לחתום לי על הגט עם אזיקים בידיים וברגליים. הוא עשה שם סצינה שלמה, בכה ואמר שהוא עדיין אוהב אותי, רוצה שלום בית. הוא מניפולטור לא קטן, יכול לשכנע עץ שהוא פרח, צריך לשמוע אותו כדי להאמין.
עכשיו אני גרושה רשמית. הילדים שלי אומרים לי – בואי נצא קצת, נחגוג את זה. אבל אין לי מה לחגוג. 20 שנה הוא כבל אותי אליו, לא נתן לי ללכת לדרכי, לא יכולתי לפתח קשר עם אף אחד. הייתי שלו, בדיוק כמו שהוא רצה.
אני מקווה שעכשיו אולי יהיה לי טוב יותר, למרות שהשנים הכי יפות שלי כבר מאחוריי.
>>לטלנובלה הקודמת: "התפייסתי עם אחותי אחרי עשר שנים"
לכל הסיפורים במדור