שלשום בלילה התמלא מסך המחשב שלי בכוכבים, זיקוקים וקונפטי שלוו במחיאות כפיים עם קול קצת מתכתי. על הצג התנוסס בגאון המספר 1,000. תוכנת הריצה שלי חגגה. חגגה את זה שרצתי כבר אלף קילומטרים. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה וחצי, שיבוא יום וארוץ את המרחק הזה מבחירה חופשית, הייתי עונה לו שזה כל כך הזוי שזה אפילו לא מצחיק. הרי בצבא כשהתקרב בוחן בר-אור העדפתי שתיפתח מלחמה עם הסורים. בעצם גם עם המצרים.
בתחתית המסך ריצדו נתונים נוספים: בשנה האחרונה רצתי 107 שעות ושרפתי 94,000 קלוריות, שזה יוצא 1,342 פרוסות לחם, 940 כוסות בירה ו-94,000 כוסות של דיאט קולה. אבל מי סופר.
מה מביא אדם פתאום לרוץ? זאת שאלה שאין לי עליה תשובה ברורה. מישהו יגיד שזה משבר גיל 36 (יש כזה?) מישהו אחר יגיד שחיפשתי התמכרות חדשה אחרי שהפסקתי לעשן, ופסיכולוגים יניחו שאני בורח ממשהו, ואז יביטו בעיניים שלי וישאלו בקול אמפתי: "ממה אתה בורח?". כמו שהבנתם, אין לי באמת הסברים, אבל זה פשוט עושה לי טוב, השקט הזה של ריצה ארוכה, המאמץ, המכונה שעדיין מתפקדת.
אז לרגל חגיגות האלף הראשון, הנה שש תמונות קצרות מחייו של רץ מתחיל:
תמונה ראשונה: סתיו, הרצליה, 2012. כבר חודש שאני מתאמן וזה מתקדם לאט. התחלתי כמובן בשיא הכח, ועשיתי אימונים של 45 דקות שאחריהם התגלו לי שרירים שלא הכרתי וכאבים שיש לאנשים בגיל המעבר - אבל אז חבר טוב הזכיר לי שיש זמן, מרתון טבריה ימתין בסבלנות. אני רץ חצי ק"מ, מתנשף כמו הארי וסאלי במסעדה, מנסה לייצב נשימה בהליכה ומקווה שלא אתפגר כאן על השביל. אחרי חודש אני כבר רץ קילומטר וחצי רצוף בלי אשפוז יום. מזל שהפסקתי לעשן.
תמונה שנייה: חורף, ניו יורק, 2012. שבע וחצי בבוקר. אני יוצא מחדר המדרגות המחומם אל הקור הבלתי נסבל של סוף דצמבר. אומרים שהסנטרל פארק יפה, אני רק חושב שהסנטרל פארק קפוא. חסר בית מביט בי במבט מלא רחמים. מתחיל לרוץ. ההתחלה הכי קשה, הקור בלתי נסבל, הגוף מסרב להאמין שזה קורה. איפה ההתחממות הגלובלית כשבאמת צריך אותה? אחרי כמה דקות אתה מבין שאתה לא לבד, הפארק מלא ברצים נוספים, אני לא המטומטם היחיד. אנשים רצים עם כפפות וצעיפים כאילו יצאו לכיבוש החרמון. אחרי קילומטר וחצי הגוף מתחמם ואפשר להוריד את כובע הגרב, אחרי 4 קילומטרים אתה בטוח שאפשר להוריד גם את החולצה, ב- 4,150 מ' - אתה מבין שטעית ולובש אותה שוב. בקילומטר החמישי עברתי ליד מישהו שעמד מול האגם ועשה מדיטציה, בעצם, יכול להיות שהוא סוג של מאובן. אני מסיים חמישה קילומטרים בלי לאבד איברים. שרדתי בשביל לספר.
תמונה שלישית, חורף, מישיגן, 2013. בסוף הרצאה באוניברסיטה מציע לי פרופסור שוויצרי טרמפ הביתה. בדרך הוא מסתכל בשעון המוגזם שלי ושואל "אתה משלנו? רץ?". אני מהנהן. "אנחנו רצים כל יום ראשון בשמונה בבוקר", הוא אומר. "אולי תצטרף?". ברגע של חולשה אני קובע איתו. לא ידעתי לאן נכנסתי.
יום ראשון הגיע, אני מתעורר בשבע וחצי בבוקר ומציץ במד הטמפרטורות. בחוץ מינוס 13. שלג יורד. אמרתי לעצמי שאין מצב שנרוץ, אבל קבענו, אז אסע אליו מתוך נימוס, והוא בטח יבטל בידידות. נסעתי. השוויצרי המתין לי בחנייה, במצב רוח מרומם כאילו מצא דרך להטיס אדם למאדים. פתחתי חרך צר בחלון ואמרתי לו: "אין מצב לרוץ בקור הזה". הוא חייך ואמר "סע אחריי". רוב חברי הקבוצה לא הגיעו (באופן לא ממש מפתיע), ועל שפת האגם הקפוא ונטול הברווזים (שעשו בשכל ועפו כמו בשיר) עמדנו אני, השוויצרי וחבר שלישי, איש הכוחות המיוחדים. מדובר בגבר בגובה של שני מטרים בערך שלפני כמה חודשים השתחרר אחרי שירות צבאי ארוך בעירק, אפגניסטן וכל מקום אחר שיורים בו על אמריקאים. לא הייתה לי ברירה, בכל זאת, אני קצין במיל', חייב לשמור על התדמית של צה"ל.
7 ק"מ רצנו בפארק המושלג. דיברנו על מטאוריטים ועל מנות קרב בצבא ארה"ב. ניסינו להתחמם. הנעליים ניתרו על השלג הרך וחרקו על גשרי העץ הקפואים. האיש היחיד שראינו בדרך היה מישהו שיצא לטייל עם הכלב ובטח קילל את עצמו שלא בחר לגדל חתול.
כשסיימנו הייתי בטוח שתהיה פריסה ושייערך טקס קצר בו יוענק לי עיטור הגבורה. אבל זה משום מה לא קרה. רק הלכנו לשתות קפה ולהפשיר, וקבענו שנעשה את זה עוד פעם, בהזדמנות. זה הפך לקבוע, ראשון, 8:00.
תמונה רביעית, סוף החורף, מישיגן, 2013. בחוץ התחמם, כבר 3 מעלות שלמות. אבל בכל זאת, יש לי שעה בין שיעורים, אז החלטתי לרוץ במסלול המחומם בתוך אולם הספורט. מדובר במסלול מעגלי של 200 מטר בערך, ואתה מסתובב בו עד שאתה יוצא מדעתך. תכננתי לרוץ 4 ק"מ, אולי חמישה. יוצא לדרך. אחרי שני סיבובים עוקפת אותי סטודנטית. אני מביט בה מאחור, היא צעירה ממני ב-15 שנים, נראה שהיא לא מתאמצת. אבל אז מתעורר אצלי האגו, הו, האגו הדפוק. אני מגביר מהירות, עוקף אותה. באמצע הסיבוב הבא היא שוב עוקפת אותי, בלי לומר מילה ובלי להביט לאחור בזעם. אז אני עוקף אותה. וככה עוד סיבוב ועוד אחד ואנחנו כבר שלושה קילומטר, וארבעה, וחמישה. אני מתחיל להתנשף, היא רצה מהר הילדה הזאת, והיא בכושר, אבל אין מצב, האגו המחורבן דוחף קדימה. שישה ק"מ, שבעה ק"מ, הגוף מתחיל לכאוב. אני מחפש אצלה סימני מאמץ ולא מוצא. היא חולפת על פני ואני עוקף אותה במאמצים עילאיים, שמונה ק"מ, תשעה... אני מתחיל להתפלל, "בבקשה, שהיא תעצור, די...אני מוכן לחלק את ירושלים, גם את תל אביב אם צריך. רק שתפסיק". אחרי תשעה קילומטרים ו-300 מטר היא פורשת. אני ממשיך לעוד סיבוב אחד של ניצחון, ואחר כך קורס בחדר ההלבשה.
תמונה חמישית, אמור להיות אביב, דטרויט, 2013. נרשמתי לתחרות הראשונה שלי. עשרה קילומטר. זה קורה על אי בדטרויט, העיר שעוד רגע תפשוט רגל, אבל האמת כבר אז נראתה די דפוקה. ובכל זאת, צריך להתחיל איפה שהוא. בסוף אפריל אמור להיות כבר נעים, אבל בחוץ מעלה אחת בודדת. על קו הזינוק אני ועוד 200 רצים בערך, אחד הגיע בחליפת ריצה עם הדפס של דגל ארה"ב, מעניין האם זה מחמם. יונתן גפן כתב ש"השמש כאן חולה", כמה שהוא צדק. למירוץ קוראים בשם מקסים שכל כך הולם את מצב העיר הזאת: run with the cops – and not from them, לפחות למישהו במשטרת דטרויט יש חוש הומור בריא. קיבלתי את המספר 1619 (שזה בגימטריה "עד סוף הקיץ אדע את התשובה". באמת. אתם יכולים לבדוק. אבל זה לא רלוונטי כי אין כאן קיץ), ואז יצאנו לדרך. 10 ק"מ.
ההתחלה הייתה לא פשוטה, קילומטר וחצי מול הרוח. אבל לאט לאט הגוף הפשיר והקצב התגבר. חציתי את קו הסיום אחרי 50 דקות ו-32 שניות. לא רע למי שעד לפני שנה וחצי היה מביט על אנשים שרצים כעל חבורת תמהוניים. בסוף המרוץ עלו בי מחשבות על לרוץ קצת יותר מעשרה ק"מ... אבל אז בדיוק יצאה השמש, והטמפרטורה טיפסה לארבע מעלות. קשה לחשוב בחום כזה.
תמונה שישית, קיץ, תל אביב, 2013. לילה. סוף יום ארוך של עבודה, ואני מתחיל לרוץ מהפארק בת"א להרצליה. אחרי 4 ק"מ כבר ממש חם, כלומר גם אחרי 25 מטר היה חם, אבל מדחיקים, ככה זה פה. אני נזכר בימים של ריצה במינוס עשר, געגועים מציפים את שרירי התאומים שלי. אני מעביר תחנה ברדיו ובאזניות, החזאית מבשרת על הטמפרטורות הנוכחיות, לוקחת נשימה, ומוסיפה בחצי חיוך שהיא מוכנה לחתום על הטמפרטורות האלה להמשך הקיץ. בטח שהיא מוכנה לחתום, יש מזגן באולפן. בינתיים אני כבר אחרי 9 ק"מ ויש רוח מהים, נעים לרגע אבל אז ריח נורא מציף אותי. 20 מטר לפני, על המסלול, הולך מישהו ומעשן להנאתו. התכוונתי להעיר לו, אבל באותו רגע הוא ירק את הבדל לרצפת המסלול ודרך עליו בתנועה סיבובית. חלפתי על פניו ושמחתי שהעלו את מחירי הסיגריות. אני מקווה שאהב גם עראק.
אחרי 15 ק"מ אני מגיע הביתה, רטוב כאילו נפלתי במהלך הריצה לים. בת הזוג שלי צועקת שאני מרטיב את כל הבית ושאני דפוק שאני רץ בחום הזה. אני מניח שהיא צודקת, אבל זה כנראה אבוד. מכור. עד להודעה חדשה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?