בן ערובה
ברומן שלי עם הסיגריות, שהתחיל אי שם באמצע השירות הצבאי, היה רגע אחד של שפל אמיתי, החורף של 1997, במחסום לא רחוק מג'נין. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, שלפתי מהכיס את החפיסה של המרלבורו, הצצתי פנימה והיא הייתה ריקה. פניתי לשני הלוחמים בעמדה וגם להם נגמרו הסיגריות. הסמב"צית בחמ"ל לא עישנה והשאר ישנו. אחד החבר'ה הלך לחפש סיגריות וחזר עם ידיים ריקות. שלוש וחצי בבוקר ואין מה לעשן. כלום. בשלב הזה החלה הכמיהה. רק שנים אחר כך התעמקתי במה שקורה בגוף שדרש בלילה ההוא את מנת הניקוטין שלו. הניקוטין, נוזל שמנוני חסר צבע, נשאף מהסיגריה, נספג במהירות ברקמות, עובר לדם ומגיע למח תוך 8 שניות. השפעתו מורגשת מיד. אבל אחרי 20 דקות רמת הניקוטין בדם שוב יורדת והגוף מבקש עוד - כל סיגריה בעצם מעודדת את הסיגריה הבאה.
בלילה ההוא לא היו לי סיגריות, והמחשבות נדדו, הייתי מוכן לעשות הרבה בשביל אחת. במחסום עצר רכב, התמלאתי תקווה. בדקתי אותו ושאלתי אם הוא במקרה מעשן, הוא ענה שלא. התאכזבתי, כעסתי, השתוקקתי. מכור. באזור ארבע בבוקר התחלתי לסרוק את הכביש שמתחתיי. בצדדים היו זרוקים קצוות של בדלי סיגריות שאנשים עישנו והשליכו. הבטתי בהם והתלבטתי ארוכות. בארבע וחצי לפנות בוקר, וידאתי שאף אחד לא רואה אותי, שלחתי יד זריזה לרצפה והרמתי בדל משומש אחד. בחנתי אותו לאור הפנס, נשארה בו בערך שליש סיגריה. באותו הרגע התביישתי אבל אמרתי לעצמי שזה בסדר, אולי זה בדל שאני זרקתי יום קודם, ככה זה הרי, השקרים הכי טובים הם אלו שאנחנו מספרים לעצמנו. החלקתי את היד לכיס ושלפתי את המצית, הכנסתי את הבדל מהרצפה לפה שלי, הדלקתי ושאפתי, נכנעתי. לשני החברים במחסום סיפרתי שמצאתי חצי סיגריה באפוד. כמה עלוב זה היה.
מהלילה ההוא יעברו עוד 14 שנים עד שאפסיק לעשן. הייתי משוכנע שאני לא יכול בלעדיה, שאי אפשר לבלות, אי אפשר להתרכז, אי אפשר לסיים ארוחה בלי סיגריה. כמה טעיתי.
במשך שנים הדחקתי את הסיפור ההוא, לא הייתי מוכן להודות לאן הגעתי, לאיזו תלות. לקח לי זמן להבין שאני בן ערובה של חומר חסר צבע, שהסיגריה תפסה אותי בצוואר וגררה אותי על הרצפה. לפני כמה שנים עברתי דרך מחסום צה"ל בכניסה לשטחים. פתאום הבחנתי שוב בבדלים בצידי הדרך, הנה הם מוטלים. אחד עם סימני אודם, אחרים שנמעכו כמעט לחלוטין בנעל צבאית. הבטתי בהם ונזכרתי בלילה ההוא. מישהו אמר פעם שאת הכבוד האבוד שלך אפשר למצוא רק במקום שבו איבדת אותו.
מחירי הסיגריות עולים? מצויין
את הסיגריה האחרונה שלי עישנתי כאמור לפני 3 שנים, בסופה של מסיבה, קצת לפני חצות. זאת הייתה המטלה לשבוע השלישי בסדנה הקבוצתית להפסקת העישון מטעם קופת חולים בה השתתפתי. רק שם, בחדר המוצף באור ניאון בקומת המרתף, שקירותיו צבועים בגוון של ירקרק הבנתי שבשביל להפסיק לעשן לא צריך אופי חזק, צריך רק להבין שאתה חולה, ולקחת תרופות שיעזרו לך. במחלה מטפלים בתרופות, לא רק בכח רצון.
אני מצטער היום שלא הבנתי את זה קודם. הרי מעשן לא מפחד מהאזהרות על מותו המתקרב או סרטן הריאות שאורב לו מעבר לפינה, הוא חי את הרגע, אבל מקווה שיוכל להפסיק. אולי אם הייתי מבין מה קורה אצלי במח הייתי מגיע הרבה קודם למסקנה שהסיגריה לא גורמת להרגיש טוב, היא גורמת בדיוק ההיפך לאורך זמן. בנאדם שמכור לניקוטין לא זקוק לסיגריה בשביל להרגיש מאושר או רגוע או מרוכז, אלא רק בשביל להרגיש נורמלי.
הבוקר עצרתי ליד הפיצוציה שמתחת לעבודה שלי, פעם הייתי מגיע לכאן הרבה, היום כמעט ולא. "כמה עולה חפיסת מרלבורו?", שאלתי. "32 שקלים", ענה המוכר. "מה?", אמרתי לו. "קצת לפני שהמחיר הגיע לשלושים שקלים, גם אני נשברתי", אמר. "אני נקי כבר שנה", הוסיף וחייך. כשאני הפסקתי לעשן המחיר היה 20 ומשהו שקלים לחפיסה, אין לי אגב טיפה אחת של עצבות על זה שהוא עלה, אם זה גורם לאנשים להפסיק שיעלה עוד. נזכרתי שקצת לפני שהפסקתי לעשן נסעתי לצילומים באדיס אבבה, אתיופיה. היו לנו שעתיים בשדה התעופה וגילינו שפקט שלם עלה שם אז 13 דולר, פחות מ-5 שקלים לחפיסה. איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, ואז קראתי על זה שחברות הטבק מחפשות שווקים חדשים לסחורה שלהן, שהופכת לפחות ופחות מקובלת במערב. אם יש נתון מעודד אחד, שבטח שנוא על מנהלי השיווק של מוכרי הסיגריות הוא שהעישון במערב ירד מאחד מכל שני אנשים לפני 40 שנים, לאחד מחמישה היום. החוקים שאוסרים על עישון, המס והחינוך הצליחו להוריד את העישון דרמתית. הם, ובדלים בצידי הכביש.