יש דברים שנשארים בזיכרון, אחד מהם הוא ערב פסח בקיבוץ. הייתי אז ילד עם רעמת שיער בלונדינית, לבוש כמו כולם בחולצה לבנה חגיגית וקצרה. אביב הגיע. שלושים שנה אחר כך אני בצפון – צפון אמריקה, מביט מהחלון והשלג עדיין כאן, מסרב לגווע. איפה אנחנו ואיפה האביב. נשארה רק נוסטלגיה, וגם היא מופרת בקול מן ההווה: "הו, הנה אתה. קח".
היא מושיטה את הבקבוק עם הנוזל הכחול. "קח, צריך לנקות את החלונות. פסח עוד רגע. מכיר פסח?". ועוד לפני שהצלחתי להגיב הוסיפה באסרטיביות, "לנקות גם מבחוץ". וככה מצאתי את עצמי במינוס חמש מעלות, מנסה לקיים את המסורת היהודית ומנקה חלון שהיה נראה לי די נקי. הם תמיד נראים לנו, הגברים, די נקיים, אבל אולי במקרה הספציפי הזה לא ראיתי בגלל הקור.
מה שכן ראיתי זה אותה, את אשתי, מביטה בי עם חצי חיוך מהצד החמים של הזגוגית. בטח חשבה לעצמה שאני לא מקרה אבוד לגמרי. אבל כעבור רגע התעשתה, התקרבה והצביעה על החלון השני, שלא אשכח גם אותו. "איך אפשר לשכוח...", מלמלתי לעצמי, "אצלך אפשר בקלות", צעקה לי, קוראת שפתיים שכמותה, גם כאלה שנסדקו מהחורף הבלתי נגמר הזה.
אני כבר אתחמם בקבר
האמת היא שבהתחלה זה נראה היה ממש מרהיב כל השלג הזה. אני זוכר היטב את התמונה מהחלון של המטוס כשצלל מטה לשדה התעופה של דטרויט. האזור כולו נראה לבן, כאילו מישהו עבר וצבע הכל בטיפקס. אבל יש מחיר ל"זהב הלבן" – הקור. יש כאן חורף אמיתי, כזה עם אגמים המכוסים בקרח, מרזבים שהמים קפאו בהם, מכוניות שצריך לבוא להתניע אותן קצת קודם כדי שהשמשה תפשיר, וימים של מינוס 15 מעלות בצל. כמעט אך ורק בצל. השמש, גם אם היא יוצאת פה ושם, זה רק כדי לסמן וי, היא לא באמת מחממת רק שולחת קרניים שקרניות כדי לצאת ידי חובה.
לא מזמן שאלתי מישהו "תגיד, השלג הזה, מתי הוא נגמר?". הוא הביט בי במבט השמור לשיחה עם אנשים שנולדו במדינות חמות וסינן: "אתה רואה את ערימת השלג הזאת? היא כאן כבר מתחילת דצמבר והיא תישאר פה עד אפריל". אחרי שתיקה ארוכה, הוא הבין שאני קצת מאוכזב מהתשובה וניסה לרצות אותי "לפעמים בסוף מרץ". נשמתי לרווחה, אבל הוא מיד הוסיף: "אבל לפעמים גם במאי". אנחנו כבר בסוף מרץ, והיא עדיין כאן.
עלמה, הבת הגדולה שלנו, התרגלה לשלג די מהר. מערכת הפחדים שלנו ההורים מהדבר הרטוב והקר הזה לא ממש רלוונטית לגביה. מבחינתה השלג הוא רק צורה שונה ולבנה של חול, וכשהיא מביטה סביב היא פשוט רואה ארגז חול ענקי. אז בפעם הראשונה שיצאנו לשחק בשלג, די רימיתי: צילמתי אותה ליד בובת שלג שילד אחר בנה, שתהיה תמונה לאלבום, ואז מיד גערתי בה שחייבים לחזור הביתה כי ממש קר. אבל בהמשך, כמו בכל דבר, היא הצליחה לשכנע אותי עם החיוכים שלה ונגררתי אחריה לטיולים ארוכים בחוץ, מוצא את עצמי גורר אותה ואת אחותה בעגלה בין ערימות השלג, לומד ליהנות מזה שהן כל כך נהנות. אני כבר אתחמם בקבר.
אבל בימים האחרונים, אולי בהשפעת שירי הפסח האביביים האלה, גם היא מגלה סימנים של חולשה. "אבא", אמרה לי השבוע בעוד יום מושלג, "אולי נחזור קצת לישראל? מספיק לי עם הקור הזה". את לא אוהבת את השלג? ניסיתי לשכנע, "כן", ענתה, "אז ניקח איתנו לישראל ענן אחד קטן של שלג. בעצם חצי ענן. בסדר אבא?".
ניקיון כפיים
בחזרה לניקיונות, הרי פסח כבר ממש כאן. אז אחרי שניקיתי גם את החלון השני התגנבתי בשקט הביתה, ותפסתי רגע של שלווה על הספה. ידעתי שיש גם חלונות בקומה השנייה של בית העץ שלנו, אבל קיוויתי שאולי היא תשכח מזה. שקעתי בספת היחיד העצומה שהונדסה בכדי להכיל ולהאכיל אמריקאי מן המניין, ניסיתי להפשיר והתבוננתי בגאווה בזגוגיות שעבורן כמעט ואיבדתי איברים חיוניים.
ברקע התנגן לו דיסק ילדים, והמילים הדהדו בחלל הבית: "שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא..." הבטתי החוצה ולרגע נדמה היה לי שהנה, כבר רואים עלה ירוק ראשון על העץ הערום ביער הסמוך. קמתי בהתרגשות, כבר שקלתי לרוץ ולגהץ את החולצה הלבנה הקצרה שלי, אבל כשהתקרבתי גיליתי שהיה זה רק כתם ירקרק באזור שלא ממש ניקיתי.
נצמדתי לשמשת החלון ובהיתי בקור, ראיתי סנאי אחד שמדלג על השלג ומחפש מחסה (בהתחלה התרגשתי מסנאים עד שהבנתי שבעצם הם חתולי הרחוב כאן), ומסביב – אין שינוי. העצים עדיין ערומים, השלג כאן, אבדה תקוותנו. אז ניסיתי לפחות לחזור בשקט אל הספה, ליהנות מעוד כמה דקות של מנוחה אסורה. התיישבתי בדממה, מניח כל איבר בעדינות ובחרישיות סטייל אהוד ברק בימיו בסיירת מטכ"ל. כשכבר הייתי משוכנע שהצלחתי במשימה, בקע הקול שלה: "אתה זוכר שיש גם חלונות למעלה, נכון?". "זוכר, בטח זוכר", מלמלתי. מסורת זאת מסורת. מי אמר אביב ולא קיבל?