המטוס מנמיך לקראת נחיתה, אני פותח את התריס של החלון והנה הוא, האי. מנהטן. תמיד נראה שהבניינים בו גדלים קצת בין ביקור לביקור. הגלגלים נוגעים בקרקע, המטוס מרקד קצת על המסלול ועוצר ברכות. ירידה, חתימה בדרכון, מזוודה ואני בחוץ, עשרים ושתיים מעלות והריח הזה של ניו יורק, ריח פנימי, שמילים לא יכולות לתאר.
מתחת לבניין בו שכרתי דירה עמדה משאית של חברת הובלות. שפשפתי את העיניים, זאת חברת המובינג שבה עבדתי לפני 15 שנים בערך, בסוף הטיול שאחרי הצבא. לא מעט חיים סחבתי אז על הגב שלי, ככה בעצם הכרתי את ניו יורק בפעם הראשונה. גרנו אז בדירה קטנטנה באפר ווסט סייד שהייתה מרוהטת בחפצים שהבאנו מהדירות שהעברנו, חפצים שלקוחות כבר לא רצו. היו לנו שני מזגנים ושלוש טלוויזיות, ויום אחד חבר הגיע מעוד יום עבודה עם טלוויזיה רביעית. "יש לנו מספיק טלוויזיות" גערנו בו יחד, אבל הוא רק חייך ואמר "היום אני מגשים חלום. תמיד רציתי לזרוק טלוויזיה מהקומה ה-20". שלחנו את אחד מהחבר'ה למטה לוודא שהשטח נקי והוא אחז בטלוויזיה, הביט אל העיר שלמטה והשליך אותה. כולנו עקבנו במבט וראינו איך התרסקה בקול נפץ עז על האספלט, היו זמנים באמריקה.
אני עולה לדירה השכורה, מתקלח, ויוצא לרחוב. נסיעה קצרה בבטן האדמה ואני בסוהו, נותן לרגליים להוביל בלי יעד ברור. יש לי רשימת המלצות בכיס, אבל בגדול אני מתעלם. 3 חברים השביעו אותי שאני חייב ללכת להצגה Book of Mormon's, אז השביעו. בפעם הבאה. ממילא התיאטרון הכי טוב בעיר הזאת הוא התיאטרון האנושי של האנשים ברחובות.
בערב אני קובע עם חבר, ג'סטין, עיתונאי שגר בעיר כבר שנים, נשוי בלי ילדים, וגם לא רוצה ילדים. אנחנו נפגשים בווסט ווילג'. "יפה פה", אני אומר, "נראה כמו מקום טוב לגור בו". הוא מסתכל עליי ומחייך, "ברור. זאת שכונה מאוד שווה. ומאוד יקרה. כל מיני סלבריטאים גרים כאן. לי אין סיכוי לקנות פה דירה. המחירים כאן היו סבירים ממש מזמן, אולי בשנות ה-70. אולי". הוא מדבר על ניו יורק ואני חושב על תל אביב. "אז גם העשירים מאוד גרים כאן?", שאלתי, וג'סטין אמר שלא. הם רוצים תמיד דירות ענקיות לשבועיים שהם בעיר, וכאן אין כאלה, אז הם קונים דירות שמשקיפות על הסנטרל פארק. שם האוליגרכים.
אנחנו נכנסים לבר שכונתי קטן, הברמנית מוזגת בירה צוננת ומגישה מנת נאצ'וז עצומה בגודלה שמזכירה לי צלחת של ארוחת בוקר במלון הכל כלול. "אתה יודע", מספר לי ג'סטין, "השחקן פיליפ סימור הופמן שתה כאן לא מזמן את הבירה האחרונה בחייו. מכאן הוא המשיך לבית שלו ואז הזריק לעצמו יותר מדי הרואין לווריד ומת". אנחנו מסיימים את הבירות שלנו ומחליטים ללכת על משהו יותר סולידי, ממשיכים למסעדה. המקום עמוס והמארח המזוקן מודיע לנו שבגדול עוד שעה וחצי יתפנה שולחן. אנחנו מחכים, ובינתיים אני שואל אותו אם יש לו WHATSUP והוא אומר שלא, אני מסביר לו ולאשתו שהצטרפה והם מתרשמים מהאפליקציה שממש לא תפסה כאן כמו אצלנו. "הקטע עם הקבוצות נראה לי מגניב", הוא אומר לי, ואני מהנהן ולא מספר לו כמה מטריד זה יכול להיות. בסוף אגב, התפנה שולחן.
מזרח תיכון חדש
בבוקר אני מתעורר ויורד לריצה ארוכה בסנטרל פארק. המון אנשים רצים יחד, אין דרך טובה יותר להרגיש את העיר. חוץ מזה, הפארק יפה תמיד, אבל בספטמבר קצת יותר. בדרך אני חולף על פני נשים בתלבושות ספורט מוגזמות (נראה כאילו הם קמו בשש בבוקר, התקלחו, התאפרו, התאימו בגדים לאזניות ויצאו לריצה בשבע וחצי), גברים בגיל העמידה שמתעקשים להישאר צעירים לנצח, בעלי כלבים שהולכים ונהיים דומים להם וגם סיני אחד שלא אוהב לטייל בפארק לבדו. חלפתי על פניו ולרגע חשבתי שהג'ט לג העביר אותי על דעתי, אז עצרתי את הריצה והסתובבתי. ואכן, הסיני הקשיש יצא לטייל בפארק עם החתול הג'ינג'י שלו, כולל השקית ביד לאיסוף הצרכים. שלפתי את המצלמה, שיהיו עדויות, ובינתיים הוא שחרר את הרצועה מהקולר, הג'ינג'י פנה באלגנטיות לשיחים ועשה את צרכיו, והסיני התכופף ואסף אותם לשקית בתנועה חתולית למדי. אמרתי לו שהוא די חריג כאן בנוף של בעלי הכלבים והוא חייך ואמר לי שהכל עניין של הרגל. "התחלנו לאט לאט והיום אנחנו עושים סיבוב של שעה-שעה וחצי ביום". חשבתי על החתולה שלנו, הבריטית הכחולה שעושה טובה אם היא הולכת לצד השני של הסלון, וגם זה בשביל ליטוף. ללא ספק נכשלנו בחינוך.
הגברתי את הקצב עליתי לגבעה הקטנה שמשקיפה על העיר, השארתי קצת זיעה על אדמת אמריקה וחזרתי לדירה הזמנית שלי. שוב מקלחת ובחזרה לפארק, חוצה אותו בהליכה מהירה לצד המזרחי, למוזיאון הוויטני. חברה השביעה אותי שאני חייב לבקר בו כי בסוף הקיץ הוא עובר מקום ולעולם לא ישוב למיקומו, זה היה נשמע דרמתי, וחוץ מזה יש תערוכה של ג'ף קונס. קונס, אם אתם לא מכירים, הוא משהו בין אמן לפסל לגאון שיווק פרובוקטיבי, מה שבטוח זה שהוא מוכר במיליונים, עשרות מיליונים. התערוכה שלו שמתפרסת על כמה קומות במוזיאון היא מסע סוריאליסטי בין פסל ענק של כלב שכאילו עשוי מבלונים, פסלים קיטשיים של לבבות ודמויות מצוירות, גורילה במשקל 7 טון, פסל בוהק של מייקל ג'קסון והכלב שלו והר של פלסטלינה צבעונית. אפשר לאהוב אותו ואפשר לא, אבל קשה להתעלם מהחלק של התערוכה בו הוא מצולם בתמונות ענק יחד עם אשתו לשעבר, צ'יצ'ולינה. לא מדובר כאן בעירום מרומז אלא בצילומי פורנו של ממש, בפרט בחדר אחד קצת צדדי שם האמן הלך ללא כל ספק עד הסוף. מצחיק לראות את שומרי המוזיאון בחליפות המוקפדות בוהים בחלל נוטף הזימה. שווה ביקור, ללא ספק.
משם חזרתי לרחובות ולתחנות הרכבת התחתית, מטייל בין העולם שלמעלה לזה שלמטה בסאבווי, עוצר מדי פעם בבתי קפה קטנים, חולף ליד מאפיות המציעות פיצה בדולר אחד, אומר לעצמי שאני לא אוכל פיצה כי זה לא בריא, ובסוף נשבר ומחליט לקנות פיצה, ואז מגלה שאיפה שנשברתי משולש עולה חמישה דולר. ככה זה בעיר הזאת, שאתה מרגיש בה קצת לבד וקצת ביחד, שאתה רגע אחד עני מדי בשביל ליהנות ממה שיש לה להציע, ורגע אחרי מרגיש עשיר מאוד לעומת קבצניה.
בלילה האחרון עברתי גם בטיימס סקוור, שלמרות שהוא ממוסחר לחלוטין הוא עדיין מרשים. אחרי שבהיתי עם הראש למעלה הורדתי את המבט וראיתי חבורת נשים עם כיסויי ראש, יושבות במעגל מסביב לשולחן במרכז הכיכר. אולי כאן זה המזרח התיכון החדש שאנחנו כל הזמן מחפשים.
יש משהו בעיר הזאת, שלא משנה כמה פעמים תבקר בה, תמיד תרגיש שלא הספקת, והיא תמיד תרגיש כאילו ביקרת בה בפעם הראשונה. מילוש פורמן אמר על ניו יורק פעם שזאת העיר היחידה שהוא מכיר שנראית טוב יותר במציאות מאשר בגלויות. צודק.