הדיילת העייפה הציצה בדרכון שלי, ואז בכרטיס הטיסה, חייכה חיוך שמופיע ב'דף ההוראות לדיילת' וסימנה לי להמשיך. צעדתי בשרוול, ממשיך לבהות בנוסעים האחרים בניסיון לנחש מי יישב לידי. התיישבתי במקום שלי והמתנתי לראות מי יגיע. זוג רעשני התקרב. הוא סיפר לה בווליום מוגזם שהוא יפרגן לה בכרטיס לגלגל הענק של לונדון, היא הביטה בו ואמרה: "אתה מבטיח לי?" והוא ענה "אני נודר לך! נודר". הם חלפו על פני ונשמתי לרווחה.
אבל אז הגיעו השותפים שלי: על שלושת הכיסאות שלידי התיישבה משפחה, אבא אמא ו... שלושה ילדים. שלושה. על המושב הצמוד אלי התמקמה ילדה בת שנתיים וחצי, על ברכי האב ישב ילד בן שנה וקצת ובזרועות האם תינוק שנולד לפני שלושה חודשים שהפיק מיני יללות וסימן שהוא רוצה מאוד לאכול. בזווית העין קלטתי את הזוג בספסל מאחור שהבין גם הוא את חומרת המצב. האישה, שפניה דהו כמו המעיל שלבשה, לחשה בקול לגבר שישב לצידה שהיא "באופן כללי מאוד אוהבת ילדים, אבל כאלה שהם מאוד שקטים ומחונכים", בקיצור, היא שונאת ילדים. התינוק לידי התחיל לגמוע מבקבוק החלב שלו ואני שאלתי את עצמי למה? למה אני? איפה חטאתי? בסה"כ רציתי להגיע ללונדון.
לישון באמצע היום, להרגיש רע עם זה
בינתיים הדיילת במסדרון עשתה תנועות אירוביות עם מסכת חמצן, הקברניט מלמל משהו על זה שקריר שם והילדה לידי נעצה בי עיניים ענקיות וסקרניות. שאלתי אותה איך קוראים לה, בשביל הנימוס, וכבר השלמתי עם זה שהלכה לי הטיסה.
טעיתי. לגמרי טעיתי. המשפחה הזאת הייתה פשוט מקסימה ונעימה, הילדים כנראה הוזמנו בייצור מיוחד. הילדה המהממת שישבה לידי הייתה שקטה כמו איש עסקים אוסטרי, התינוק סיים את הבקבוק וישן כל הטיסה והילד? ספק אם הוא היה בכלל, לרגע לא הרגשתי בנוכחותו. בהיתי בהם בתדהמה, הבנתי שנכשלתי בחינוך הילדות שלי ושקעתי בשינה ארוכה. כבר הרבה זמן שלא ישנתי ככה בטיסה. נזכרתי שזה מה שקורה כשטסים לבד, בלי משפחה: כמה שלווה, כמה שקט, כמה ייסורי מצפון על זה שאני ישן לי ככה באמצע היום.
הגבר שישב מולי היה שקוע בנייד שלו, בעצם כולם שקועים בניידים. אבל אף טלפון לא צלצל ואף אחת לא שוחחה עם החברה שלה בקולי קולות וסיפרה לה על הדייט המאכזב שהיה לה אתמול בערב. האישה שלידי דפדפה בעיתון והתעכבה על מודעה שהציעה למכירה "סוודר" לברז, כדי שלא יקפא בחורף. לרגע ריחמתי על ברזי הממלכה הבריטית שכל כך קר להם ואז שאלתי את עצמי האם יש גם סוודרים ממותגים לברזים? נגיד קולקציית דולצ'ה גבאנה לברזים בריטים?
הכרוז הכריז על התחנה המתקרבת: "פיקדילי", אצלנו זה "סבידור מרכז" (שאלתם את עצמכם פעם למה זה סבידור מרכז? יש סבידור צפון או דרום?). נותרו לי שתי תחנות, ובינתיים בהיתי במודעת הפרסומת שעל הקיר: "אלוהים ידע שתראה את המודעה הזאת. הוא גם יודע שאתה נוצרי ורווק ואתה בטח מחפש פרטנרית דומה, אז עכשיו כנס לאתר השידוכים לנוצרים". אלוהים, אם כך, לא ממש יודע במקרה שלי, או שאולי זה אלוהים אחר.
כשירדתי בתחנה עלתה לקרון חבורת נשים עם פאות ג'ינג'יות. שקלתי לעלות בעקבותיהן בחזרה לרכבת ולבדוק מה הסיפור שלהן, אבל כנראה שכבר לעולם לא אדע. הו נעלמו בבטן האדמה.
האם ראיתם את ציפור העונה לשם ג'ורג'?
טיפסתי בחזרה לרחוב, חשבתי שהשמש עדיין מאחורי העננים אבל גיליתי שכבר לילה. הגעתי לחדר המלון שלי ונשכבתי על המיטה שהייתה כולה שלי. לבד. מוזר. ניסיתי לנצל אותה ולשכב באלכסון, גיליתי שזה לא ממש נוח וחזרתי לישון בצד הקבוע שלי מימין, כמו בבית.
בבוקר התעוררתי בלי קולות של ילדות. מוזר. נזכרתי איך לפני כמה ימים עלה בכי עדין מהחדר של עלמה, הבת שלי. נכנסתי ושאלתי מה קרה. "יש לי חלומות, אבא", היא אמרה בקול חצי עצוב וחצי מנומנם. "חלומות רעים?", שאלתי. "לא", מיררה, "חלומות טובים. אבל אני לא רוצה את החלומות האלה, אני רוצה חלומות טובים אחרים". לילדה יש יותר מידי חופש בחירה.
כבר בשעות הצהריים סיימתי את פגישת העבודה שלי והתפניתי לשוטט בעיר הענקית הזאת. לונדון של אמצע החורף ריקה מתיירים, אין תור בשום מקום, האנשים היותר אדיבים עוד יותר אדיבים. בעיר גדולה כל כך אתה תמיד נתקל בדברים מוזרים כמו המודעה הזאת שמצאתי על קיר לא רחוק מארמון בקינגהאם: מישהו מחפש את הציפור שלו, העונה לשם ג'ורג', שלפי התיאור "הלכה לאיפה שהוא". אם ראיתם במקרה, צרו קשר. בטח נמאס לה מהטלוויזיה המצוינת.
בדיוק כשטיפסתי במעלה המדרגות של קתדרלת סיינט פול, בת הזוג שלי התקשרה לדרוש בשלומי. יכולתי לשמוע את הילדות ברקע וזכרתי שהחוק הראשון בשיחה כזאת, בה אתה לבד בחו"ל והיא לבד בבית, היא להתלונן ראשון לפני שהיא מתחילה.
"איך שם?" היא שאלה, "ככה-ככה", עניתי. "קר. ממש קר. וגם לא ישנתי טוב. והטיסה הייתה מתישה, אל תשאלי, ישבה לידי משפחה עם שלושה ילדים, סיוט, ממש סיוט". היא כמעט ריחמה עלי, אבל איך שהסתיימה השיחה נתקפתי בייסורי מצפון קשים ואת השעות הבאות הקדשתי בחיפוש אובססיבי אחר מתנות. ששאלתי אותה היא כמובן אמרה שהיא "ממש לא צריכה כלום", אבל אז הוסיפה ש"אם אתה נתקל במגפיים מהממות בסייל, תביא, מידה 38-39, משהו כזה". וככה במשך שלוש שעות גררתי את עצמי בין רוב חנויות הנעליים של לונדון, ונזכרתי שחבר סיפר לי שזה בדיוק מה שעשה לא מזמן ברומא, הסתובב וחיפש לאשתו נעליים. זכרתי גם שהיא אמרה לו שהוא לא צריך להיות מודאג אם הן לא יתאימו בול במידה, כי "אני לא בעייתית במידת נעליים, אני בעיקרון נכנסת לכל נעל. בעיקר לכל נעל שאני רוצה להיכנס אליה". בסוף, אגב, קניתי שרשרת.
בטיסה חזרה הביתה ישבה לידי קשישה בריטית מנומסת להפליא וחרישית כמו סוכן מוסד במתקן גרעין אירני. כשביקשה שאקום כדי שתוכל ללכת לשירותים, התנצלה כמו שמעולם לא התנצלו בפני. בחלון נשקפו פסגות של הרים מושלגים שהתחלפו בקו החוף היבש שלנו, וכשגלגלי המטוס נגעו בקרקע נשמעו כרגיל לא מעט מחיאות כפיים בקרב הנוסעים. "למה הם מוחאים כפיים?", שאלה הבריטית, "לא עמדנו להתרסק, נכון? זאת רק נחיתה רגילה, מדוע הם מוחאים כפיים?". התקשיתי להסביר לה. "ככה זה כאן", אמרתי, "אנשים שמחים לחזור, למרות הכל". אין רכבת תחתית, אין סוודרים לברזים, אבל יש כפיים בנחיתה.
"מצאת במקרה מגף?" היא שאלה כשנכנסתי הביתה. "לא", עניתי. "אוקי", היא מלמלה. "היה לך כיף קצת לבד? כי כאן היה סיוט לבד עם הבנות".
"לא ממש", עניתי. "היה קר והטיסה הייתה מעיקה". מזל שהיא אהבה את השרשרת.