נסענו בשדות של קיבוץ עין השלושה, הקרקע החרושה משרשראות הטנקים העלתה עננים של אבק, הבטתי מהחלון וראיתי את האבטיחים שעדיין לא נקטפו, מכוסים בשכבה עבה של חול. היה חם, כמו בכל אוגוסט, אבל עם שכפ"ץ חם עוד יותר, ומה אני בכלל מעז להתלונן, יש חיילים שלא הורידו שכפ"צים כבר ימים ארוכים. המשכנו מערבה לעבר גדר הגבול עם עזה ואחרי כמה מאות מטרים הקצין שליווה אותנו סימן שנעצור. "זה כאן", הוא אמר, "בואו". עברנו סוללת עפר ואז הגענו אל הבור הגדול שנחפר בלב השדות של עוטף עזה. למעלה היה נעוץ בחול דגל אדום, אבל באזור הזה של העולם, זה לא הים שמסוכן, זאת האדמה שמשוגעת.

שי גל במנהרה בעזה (צילום: שי גל)
למטה המחבלים עבדו וחפרו, ולמעלה החקלאים שלנו זרעו אבטיחים. שדות קיבוץ עין השלושה | צילום: שי גל

ירדנו בירידה התלולה, 25 מטר לעומק האדמה, למטה בקצה ראיתי את הפתח שנראה מרחוק כמו צינור ביוב גדול שנחשף. "תסתובב", הוא אמר, "נכנסים עם הגב ומתהפכים בפנים". הוא נבלע במנהרה ואני אחריו. התחושה הראשונה, אני חייב להודות, הייתה הקרירות שבפנים, "זה כמו המזגן שלנו", אמר לי חייל אחר. התמכרתי לרגע לטמפרטורה, אבל אז נזכרתי איפה בעצם אני נמצא והתחלתי לבחון את הפרויקט האסטרטגי של החמאס. אומרים שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. כאן חשוך.

הפנס הטיל את אורו על הקירות, הכל מבוטן, חתיכות יצוקות תואמות מסודרות בזו אחר זו. הרוחב הוא בערך רוחב הכתפיים שלי ועוד קצת, שני אנשים יכולים להידחק ולעבור על הצד יחד, הגובה נע בין 1.80 לשני מטרים. על הקיר הצדדי מערכת כבלים שכללה חשמל וגם תקשורת קווית, על הרצפה מונחת מסילת ברזל ששימשה לניוד של הציוד על גבי עגלות משא פנימה והובלת החול החוצה, ממש כמו במכרות. אני מתקדם לעומק המנהרה, החושך גובר גם תחושת המחנק והאי נעימות. אי אפשר לראות את הקצה, רק חור שחור גדול, קשה שלא לחשוב על התמונה של מחבלי החמאס שיצאו מבטן האדמה אחד אחרי השני בדרכם לפיגוע. אנחנו ממשיכים עוד כמה מטרים פנימה, למרות שאני יודע שהמנהרה מטוהרת לכל אורכה, זה עדיין לא נעים, באחד הצדדים חפורות גומחות בהן יש כננת חשמלית ששימשה כנראה בשביל למשוך את העגלות שנעו על המסילה, המון מאמץ הושקע כאן וגם עבודה רצינית.

שי גל במנהרה בעזה (צילום: צחי ירון)
25 מטר לעומק האדמה יש דממה מטרידה | צילום: צחי ירון

שי גל במנהרה בעזה (צילום: צחי ירון)
כשיוצאים יש תחושת הקלה, המחנק משתחרר | צילום: צחי ירון

למעלה ירו פצצות מרגמה ובפנים לא שמענו דבר, דממה מטרידה. הבטתי בקירות המדופנים, וחשבתי על זה שאנשי החמאס היו כאן במשך חודשים, עבדו וחפרו, ולמעלה החקלאים שלנו זרעו אבטיחים. האם שמעו משהו? אולי חשבו שרק דמיינו. בינתיים החופרים הוציאו עוד חול, ופיזרו אותו, ניסו לטשטש את עקבותיו. וגם אם המודיעין שלנו ידע שהמנהרה נחפרת מבית מסוים הוא לא יכול היה לדעת איפה בדיוק היא מסתיימת בשטחנו.

מנהרת הטרור אליה נכנסתי התגלתה בעקבות מודיעין מדוייק כמה חודשים לפני תחילת המבצע. היא נחפרה ממרכז הרצועה לאורך 2.5 ק"מ, מחציתה מעבר לגדר, 1,200 מטרים לתוך הצד הישראלי, פתח היציאה שלה היה כמה מאות מטרים מבתי התושבים בקיבוץ. כשגילו אותה, סיפר לי הקצין המלווה, הבינו לאיזה אורך מגיעות המנהרות. בעקבות המבצע הנוכחי מבינים עוד יותר. התחלנו לצעוד לכיוון היציאה מהמנהרה, הרגשתי הקלה כשיצאנו, תחושת המחנק השתחררה. בחוץ השמש הכתה בפנים במלוא עצמתה וחזרו גם קולות המלחמה. טיפסנו למעלה והבטתי שוב בשדה האבטיחים, אין אף אחד שיכול להבטיח שאין באדמה הזאת מנהרה שלא גילו, וכולם מסכימים שעוד מעט יחזרו לחפור. ובכל זאת, המציאות כאן השתנתה וכל המנהרות שצה"ל מכיר פוצצו.  

שי גל במנהרה בעזה (צילום: צחי ירון)
המון מאמץ הושקע כאן וגם עבודה רצינית | צילום: צחי ירון

שי גל במנהרה בעזה (צילום: צחי ירון)
אי אפשר לראות את הקצה, רק חור שחור גדול | צילום: צחי ירון

לב שחוזר לפעום

9 דקות. זה הזמן שלוקח למסוק שממריא עם פצוע מרצועת עזה לנחות במנחת של בית החולים סורוקה. לפעמים הדקות האלה יקרות מאוד. פרופ' גדי שקד הוא מנהל יחידת הטראומה של המרכז הרפואי הזה, אליו הגיעו מרבית החיילים שנפצעו ברצועה. שניים מהם הוא לא ישכח. "הגיעו אלינו שני חיילים, מאירועים שונים, יום אחרי יום, שניהם במצב שאפשר להגדיר אותו ככמעט מוות. הם נפגעו בעיקר בפלג הגוף התחתון, איבדו הרבה מאוד דם ולמעשה לא היו להם סימני חיים – לא דופק, לא נשימה, לא לחץ דם. רק המוניטור הראה שנשארה אצלם פעילות חשמלית מסוימת בלב". במצב הזה, שהוא בעצם קצה הסקאלה הרפואית, עשו אנשי הצוות  פעולה דחופה וקיצונית שנקראת פתיחת חזה להחייאה. "ההחלטה על פעולה כזאת היא עניין של שניות, הביצוע חייב להיות מיידי, יש לך כרופא אולי 2-3 דקות לבצע את זה, אתה חייב להיות מרוכז מאוד". בלי להמתין אפילו להגעה לחדר ניתוח, פתח פרופ' שקד את בית החזה שלהם, ואז חסם את זרימת הדם לאבי העורקים. הוא בעצם גרם ללב להזרים דם רק לעצמו ולמח, לשני האיברים הכי חיוניים, אם המח לא מקבל דם המטופל ימות, ככה הוא קנה לחייל הזה, וגם לצוות הרפואי, עוד כמה דקות קריטיות של טיפול. "באחד מהמקרים הפעולה הייתה כל כך מהירה שאפילו לא היה לי זמן לשים כפפות, ידעתי שאין זמן. הסתכלתי על החייל והרגשתי כאילו שהילד שלי נפצע, כאילו אני מטפל בו". אחרי הפעולה הזאת הבהילו את החיילים לחדר הניתוח, שם דרך כל וריד אפשרי החדירו לגוף דם, נוזלים ופלזמה ובמקביל התחילו לטפל בפציעות הספציפיות. "אחרי כמה דקות, משהו בין 5 ל-10, אתה רואה מול העיניים איך הלב של החייל ששוכב על מיטת הניתוחים גדל שוב, מתמלא בנוזלים, ואז ברגע אחד הוא מתחיל שוב לפעום". בנקודה הזאת  פרופ' שקד השתתק לרגע, ואז המשיך, "אני 25 שנה במקצוע, והרגע הזה הוא המראה הכי יפה שיש בעולם. לב שחוזר לפעום".

שי גל במנהרה בעזה (צילום: דוברות סורוקה)
מחזירים לחיים. הצוות הרפואי בסורוקה ממתין לקליטת פצועים בחדר הטראומה | צילום: דוברות סורוקה

הטיפול הזה הצליח בשני המקרים, אבל חייל אחד נפטר כעבור יומיים בבית החולים, הפציעה שלו הייתה חמורה מדי. החייל השני עדיין במצב קשה, אבל הוא בחיים, ועברו כבר שבועיים וחצי. הסטטיסטיקה מדברת על 10% ששורדים את זה. "הם חזקים החבר'ה האלה, הם צעירים וחזקים", אומר לי פרופ' שקד, ונזכר ברופא שרץ מהמסוק לצד האלונקה עליה שכב אחד החיילים, "הוא הגיע אלי ואמר: 'אני בטוח שיש לו סימני חיים. תמצאו משהו'". הם מצאו, והחזירו אותו לחיים. ממנהרות הטרור למנהרות הלב.

בטור הקודם: 9 תמונות מהמבצע

>> לכל הטורים הקודמים של שי גל