אמצע הלילה. אני ואשתי עושים טיול קצר עם עגלת תינוק לא רחוק מבית הוריי. פתאום מגיח ג'יפ. אני לא זוכר למה, אבל כבר כשראינו אותו מתקרב לעברנו היה בו משהו מלחיץ. פתאום הוא התחיל לעקוב אחרינו. אנחנו ניסינו לחמוק, אבל הוא רק הגביר את הקצב. כל זה עם עגלת תינוק, כן? היה ממש לא פשוט לתמרן בין מהמורות העפר שצצו להם לפתע, אבל איכשהו תמיד הצלחנו.
ארבע לפנות בוקר. אני מביט בשעון של הממיר ומבין שאני דביל ושזה היה בעצם חלום. לוקח לי שעה להירדם שוב, אבל בזמן הזה אני קולט דבר אחד – כנראה שהתינוק שאמור להגיע עוד חודש קצת מלחיץ אותי. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שכמה שעות קודם לכן אני ומלי ישבנו על הצ'ק ליסט לקראת הלידה, ושם נפל לי האסימון: עוד כמה שבועות אני הולך להיות אבא לשניים (טפו טפו טפו, כן?). אמא'לה!
אז את מי אבא הכי אוהב באמת?
הקלישאות על הריון שני נכונות: עד שבוע שלושים לא באמת ידענו באיזה שבוע אנחנו, הפעם בטח שלא ספרנו את הימים. כמובן שעשינו את כל הבדיקות שיש, אבל לא ממש היינו סגורים מתי צריך לעשות אותן, ובסיבוב הזה אפילו החלטנו לזנוח את הרופא הפרטי. מדי פעם מלי ניסתה להסביר לי מה עובר עליה בכל שבוע ומה קורה לה בבטן, אבל אני הייתי מרוכז בעיקר בנשימות עמוקות שיעזרו לי לעכל את ההורמונים המשתוללים שלה (יש מצב שזה החמיר בהריון השני?).
מה לעשות, ככה זה כשיש עוד ילדה שצריך לקחת לגן, להכין לה ארוחת ערב, לעשות לה מקלחת, להתמודד עם גיל שנתיים הנורא, לשחק, לחבק, לנשק ולתת לה ים של תשומת לב. אפילו יותר מבדרך כלל. כי יש תחושה כזאת, מאוד מפחידה, שכשהתינוק יגיע לאוויר העולם, שהיא תקבל ממנה קצת פחות. אתה פוחד שהיא תקנא, שהיא תרגיש בחוץ, שהנסיכה הקטנה הזאת, שאני, אמא שלה, סבא וסבתא שלה, הדודים ובני הדודים מכרכרים סביבה, פתאום תקבל אח קטן שיגנוב ממנה, ולו קצת, מכל אלו.
האמת, נראה שגם היא מרגישה את זה. עזבו את זה שכבר במשך חודשיים היא לא מפסיקה לדבר על התינוק שיש בבטן של אמא ("אבא, גם לך יש תינוק בבטן?"), שיהיה האח הקטן שלה ("אני גדווווולה, נכון?") ושהיא תאהב כמובן ("אמא, אני רוצה לתת לאח שלי נשיקה בבטן שלך"). זה בא לידי ביטוי גם בהתנהגות לא מודעת: היא עקשנית יותר, רוצה יותר את אמא, מנסה לסובב אותנו על האצבע קצת יותר, אבל גם מחבקת ומנשקת יותר. אני רוצה להבטיח לה שהיא תמיד תהיה בשבילי הראשונה, אבל איזה מין חוסר שוויון זה מצידי ואיך בכלל אני יכול להבטיח לה כזה דבר. כבר עכשיו, כשאני שואל אותה "את מי אבא הכי אוהב בעולם?", אני מבין שבקרוב כבר לא אוכל לשאול את השאלה הזאת.
שוב חיתולים, שוב גזים, שוב לילות לבנים
אבל לא רק זה מלחיץ אותי, ומסתבר שיש פחדים שלא נעלמים מההריון הראשון. מאז ההריון, אחת לכמה שבועות אני הולך לבית הכנסת ביום שישי. לבקש ממנו שהכל יסתדר שם בלידה. אני לא יודע עד כמה אני מאמין גדול, אבל להזיק זה לא יכול הרי. אני מנסה לדמיין את הרגע הזה שבו הוא ייצא לאוויר העולם – מהניסיון הקודם שלי, אני זוכר זאת כרגע מדהים. פלא הבריאה במלוא התגלמותו. רגע של אושר אמיתי שאין שני לו, וכנראה אחווה אותו לא הרבה פעמים בחיי (לדברי מלי, לפחות ארבע). אני מתפלל שהכל ידפוק כמו שצריך. שאמא תהיה בריאה, שהוא יהיה בריא, שהלידה תהיה טובה כמו הקודמת. ששוב אתחבר לרגע האלוהי הזה כשהוא ייצא לאוויר העולם.
וכגבר, ויסלחו לי כאן כל הפמיניסטיות, יש לי גם את החשש הכלכלי. איך אני אמור לפרנס משפחה שלמה, כשעכשיו אנחנו עם הראש קצת מעל למים? אני אומר "אני" ולא "אנחנו" מסיבה פשוטה: למרות שאשתי מטפחת קריירה ראויה להערצה ומרוויחה סכומים הרבה יותר גבוהים משל הרבה גברים במשק, הטבע החליט שהפרנסה היא באחריות שלנו, הציידים. שוויוניים ככל שנהיה, כל גבר מרגיש קצת צייד ומבין שזה החלק שלו בבית. זה היכה בי לראשונה בהריון הראשון וזה שם גם כעת. רק שעכשיו אני מבין שאני באמת הולך להיות איש משפחה ולא רק אבא לילדה, וזה כבר עסק של גדולים.
ועוד לא דיברתי על איך לעזאזל מג'גלגים עם שניים? ואיך חוזרים ללילות הלבנים? לבכי התינוקי שאתה מנסה להבין מה הוא אומר (טונים עולים זה גזים, לא?), להחלפות חיתולים כל שעתיים (קקי בצבע חרדל זה טוב, נכון?), לשטוף ולחטא בקבוקים בפס ייצור שלא נגמר (זה פשוט לא נגמר), לדאוג שלא קר לו (אז מה את אומרת, לשים לו עוד שכבה?), לקפוץ כל ערב לסופר פארם (לא יכולת להגיד לי אתמול שנגמרה משחת ההחתלה?).
אז פייר, קצת כמו בהריון הראשון אני מת מפחד. אבל מצד שני, כבר לא יכול לחכות.
הערה:
טפו טפו טפו חמסה, כבר אמרתי?