כשאתה הורה אין לך רגע דל. למרות השגרה שאנחנו תמיד מתלוננים עליה, אף שבוע לא נראה באמת אותו הדבר, ובכל פעם אתה מגלה שעברת עוד רגע מכונן. בשבוע החולף היו לי כמה כאלו:
פליידייט. גברים לא אמורים להיות המלווים של הילדים שלהם בפליידייטס. אלא אם כן המלווה בצד השני הוא גם האבא. ככה שניהם יהיו אבודים בחלל ואז זה לא יהיה מביך. עלמה כבר הייתה בכמה פליידייטס עם חברות מהגן. למזלי, היא הלכה עד עכשיו עם אמא שלה. האמת, שרציתי להתנסות בזה, כי תמיד מעניין אותי לראות אותה בסיטואציות חברתיות. הצעתי למלי שאולי אני אלך בפעם הבאה. רק שאז חשבתי על זה לעומק. "אני אצטרך לדבר עם האמא, נכון?", תמהתי בפני מלי בקול, "על מה נדבר? מוזר קצת, לא?". מי שמכיר אותי יודע שאין לי בעיה להשתרבב לשיחות אמהות. אני גם לא רע בזה וחייב להודות שגם די נהנה, אבל משום מה, בסיטואציה הזאת זה היה מוזר. למה? שום סיבה מיוחדת, וגם האמא המארחת היתה ממש ממש מקסימה, אבל כנראה שבאמת אף אבא לא אמור להיות מלווה בפליידייט.
יום שישי את יודעת. אני מחכה בקוצר רוח לסופי השבוע שלי. לא בשביל לישון הרבה, לא בגלל שאין עבודה, אלא פשוט מתגעגע לילדים שלי וכָּמֵהַּ לבלות איתם כמו שצריך. אלו יומיים בלי הרבה שינה שנותנים לי איכשהו כח להמשך השבוע, ומשהו לצפות לו בסופו. בסופש האחרון קרה משהו מוזר. פעם, אחת לכמה חודשים, היינו משאירים את עלמה אצל אמא שלי ומתרווקים לנו לכמה שעות של סקס, יקיצה טבעית וקפה ועיתון בשבת בבוקר. מלי תמיד הייתה מסתכלת על החדר של עלמה ואומרת, "אויש, זה מוזר שהיא לא פה, היא ממש חסרה לי". גם אני הרגשתי את זה, אבל בדרך כלל זה עבר לי עוד לפני שנכנסנו הביתה. השבוע, משום מה, כשאמא שלי הציעה להשאיר את עלמה לישון אצלה עם שני בני הדודים שלה אחרי ארוחת הערב, היה לי קשה להסכים להצעה. לא יודע למה, מאוד רציתי שתהיה איתי בבית. שתעיר אותי בבוקר ותשתחל אלינו למיטה. שאשב איתה בסלון בזמן שאמא שלה נשארת עוד קצת במיטה ליד נועם. אני אשתה קפה ואסתכל עליה משחקת, עד שיימאס לה ואז תבקש שאצטרף. אז נתתי את ההחלטה לידי עלמה. שאלתי אותה: "רוצה להישאר הלילה אצל סבתא עם מיה ויהב או לישון בבית?". התשובה היתה כבר בגוף השאלה. כשהגעתי הביתה היא הייתה חסרה. פתאום לא רציתי להיות חצי רווק ללילה אחד (אחרי הכל, יש גם תינוק). רציתי את כל משפחתי לידי. ואז הטלפון צלצל. עוד לפני שראיתי מי בקו השני, אמרתי למלי "זאת אמא שלי והיא התקשרה להגיד שעלמה רוצה שאבוא לקחת אותה". במילים האלה בדיוק היא אמרה את זה. מלי אומרת שהייתי כל כך מאושר כשזה קרה. אפילו שזה היה 11 בלילה.
קריפטונייט של אושר. זה בדיוק העניין עם ילדים. הם מקור האושר שלנו. אבל לפעמים, כשאני מחבק אותה חזק ומקבל ממנה ים של אהבה, או כשאני מחזיק את נועם ומסניף ממנו שורות על שורות של אנרגיה – כן, גם מיצור כל כך קטן - אני תוהה האם זה בסדר שאני שואב מהם את כל האנרגיה הזאת. האם הם באמת מקור בלתי נדלה לכוחות על-טבעיים שמְחַיִים אותך, שנותנים לך השראה, שגורמים לעולם הזה להראות מקום טוב יותר ממה שהוא באמת, שנותנים לך כח לעבור עוד כמה אתגרים בעבודה, שמגמדים עוד כמה קשיים בחיים. אני יכול להמשיך לעשות את זה, או שנראה לכם שאני גוזל מהם אנרגיה?
הוא לא ישן, היא בהתקף זעם. שלושה ימים אחר כך אני נזכר לאן הולכת כל האנרגיה הזאת. אני סגור בחדר השינה מנסה להרדים את נועם המייבב אחרי יום שלם שהתקשה להירדם. מעבר לדלת אני שומע את עלמה בהתקף זעם ואת מלי מנסה ליישם את רשימת החוקים להתמודדות עם מצבים כאלה שתלויה על דלת המקרר. אבל זה בדיוק העניין עם הילדים - הכל קיצוני: רגע אחד הם פסגת האושר, ברגע השני הם פסגת הפחד. איזה מזל שהם פה.
ילדים באוטו. היה לי קצת קשה להכניס את העניין הזה ומילים על הילדים שלי באותו מקום, אבל השבועיים האחרונים לא הותירו לי ברירה. האם זה יכול לקרות לכל אחד? עדיף להגיד שכן. למה? מהפחד שאם תגיד ההיפך זה בסוף יתפוס גם אותך. מתוך ההכרה שאם תגיד ככה, אולי תהיה זהיר יותר, אפילו יותר ממה שאתה עכשיו. קראתי איפשהו על אמא אחת שאמרה שלמרות שהיתה בטוחה שהכל בסדר, כשחנתה בחניון העבודה שלה והיתה בדרך למעלית, מרוב כל המקרים שקרו לאחרונה, חשבה לעצמה, רגע אולי זה קרה גם לי. אז היא חזרה לאוטו. באותו רגע, חשבתי לעצמי, רועי, אתה בטוח שהורדת את עלמה בגן? לרגע תהיתי אולי גם אני צריך ללכת לאוטו. אבל שיחזרתי את צעדיי הבוקר ונרגעתי. בכל בוקר אני מנצל את רגעי הלבד האלה עם עלמה באוטו לדבר איתה קצת. לא תמיד יש לה כח לענות, אבל אני מדבר. אז אפשר לומר שאני די ערני למה שקורה במושב האחורי. גם אני ומלי תמיד משוחחים בטלפון אחרי שאני מוריד אותה, איך היה בגן, מה התחדש שם וזה. אבל עדיין, השבועיים האחרונים צריכים להזכיר לכולנו עד כמה לא יזיק אם נהיה קצת יותר היסטריים. ואתם מכירים אותי ברגעים האלה, אני הופך לאדם מאמין, אז עשה טובה, תשמור על הילדים שלנו, של כולנו, הא?