הרומן שלי עם אלוהים
מאז שהייתי ילד היה לי רומן עם אלוהים. גדלתי בבית מסורתי פלוס פלוס, וסבי עליו השלום היה סופר סת"ם, מוהל (אפילו הייתי האחרון שמהל), שוחט ורב השכונה. הוא לימד אותי שתורה זה דבר חשוב, אבל יותר חשוב זה להיות בנאדם. ורצוי שיהיה צנוע. במשך שנים, כשאני ואלוהים היינו ביחסים קרירים, הוא תמיד היה שם. מזכיר לי מה חשוב באמת. גורם לי לשמור על הזיקה לעולם המאוד אפור הזה שנקרא יהדות.
ראיתי אותו מקבל סכומים זעומים על ספרי תורה שכתב (למרות שהם שווים עשרות אלפי שקלים), ולעולם לא משיב ידו ריקם של אדם שדופק בדלת ומבקש עזרה. התרגשתי בכל פעם שצעדתי לצידו בדרך לבית הכנסת עם הטלית תלויה על כתפו, והבטתי בכל אנשי ההיכל מביטים בו בהערצה. הם לא עשו זאת כי הוא היה איש ישיבה דגול. הוא היה רחוק מכך. הוא פשוט היה מלא בקסם, כריזמה ענווה וטוּב לב. כשהייתי מתפלל בבית הכנסת בשכונה שלי, ידעתי שכולם מצפים לשמוע את הנכד של מורי סלימן, והתגאיתי.
בכל פעם שבאתי אליו הוא קיבל אותי בחיוך ענק וחיבוק עוד יותר ענק. הוא לא היה דברן גדול, אבל בכל פעם שפצה את פיו הרגשת שמשהו אחר נוגע בך, מלטף אותך ברוך ונועם.
אבל מכל אלה, הזיכרון הכי חזק שיש לי מסבא שלי, היה שנהג להחזיק לסבתא שלי את היד. אז מה אם הוא רב גדול, מי אמר שזה אסור? וזו המהות של סבא שלי. כך הוא גידל את 11 ילדיו שמהווים משפחה מגובשת עד היום, וכך הם גידלו את ילדיהם. והם, ואני ביניהם, נדאג להעביר את המורשת הזאת הלאה לדורות הבאים. משנה ברוכה שמלמדת שאין שחור ולבן, אבל יש קו מנחה ולכל אחד יש דרך משלו.
למי אומרים תודה?
כשאחותי הבכורה נולדה, ההורים שלי החליטו שאת ילדיהם הם יגדלו על ברכי החינוך של סבא. למדנו בגנים ובבתי ספר דתיים ואני למדתי לקרוא בתורה כבר מגיל חמש. בכל שישי חיכיתי לאבא שלי שיחזור מהעבודה כדי שנלך לבית הכנסת, ובכל שבת בבוקר הייתי נותן שם איזה מאוול של תינוקות של בית רבן. ונהניתי מכל רגע. אלו היו רגעי הקסם שלי עם אבא שלי, זמן איכות מיוחד שאזכור לנצח.
בבית שלנו שום דבר לא נעשה בכפייה, ולכן כשהחלטתי בתיכון שאני רוצה ללמוד בבית ספר חילוני, קיבלתי את ברכת הדרך. העיקר שאלך בדרך הארץ של סבא. ובצילו, תמיד היה לי דיאלוג עם אלוהים. הוא שם, לא שם? מיהו, מהו? הוא ברא את האדם או להיפך? היו לי גם המון כעסים. כעסים על רבנים שמנכסים לעצמם את המהות שלו, על זה שביום כיפור בבית הכנסת תמיד היו ריבים שזה בדיוק ההיפך ממה שלימדו אותי שהיום הזה אמור להיות, על זה שאני צריך לעשות כך וכך וכך כדי להיחשב טוב בעיני אלוהים.
אז אחרי הרבה שנים של התחבטויות, מצאתי את אלוהים שלי. הוא מגולם ביופי הכי טהור שיש לעולם הזה להציע – הילדים שלי. מאז שהם נולדו, וקצת לפני, יש לי המון בקשות ממנו, וגם המון דברים להגיד תודה עבורם. ממי? לא כל כך ברור לי. אפשר לקרוא לזה אלוהים. אבל זה לא באמת משנה. בשבילי אותו אלוהים הוא המקום הפנימי הזה שבו אני יכול להתחבר לעצמי לרגע אחד בתוך כל העולם המטורף הזה. שזה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני עם הילדים שלי בעצם.
אלוהים שלי לא אומר לי שאענש אם לא אתפלל שלוש פעמים ביום. אלוהים שלי רוצה שאעשה מה שטוב לי, כל עוד אני לא פוגע באף אחד. הוא רוצה שאשא תפילה שבאמת תרגש אותי. שאעשה זאת כשאני מרגיש צורך בזה. אז אני מודה לו על הטוב, ומבקש את משאלות ליבי במילים שלי, בזמן שלי, בדרך שלי.
בכל ערב לפני השינה אני קורא עם עלמה קריאת שמע. אחריה אנחנו אומרים תודה על הטוב ומבקשים משאלות. ממי? אני מסתכל על ברכה שסבא שלי כתב לי אשר תלויה במסגרת מעל המיטה שלה, ומקווה שכמו שהוא שמר עליי, כך הוא ישמור גם עליה.