הם מסתערים על הבית בשבע בבוקר. קצת אחרי השמש, קצת לפני שהתעוררנו באמת. חמושים במריצות של מרץ ובדליים של נחישות, סבא וסבתא של מיקה פותחים את הדלת עוד לפני שהספקנו לשמוע שמישהו בכלל דפק.
שתי נשיקות באוויר מספיקות, והם כבר פונים להעריך את מצב העניינים. "הכיור מלא, הכביסה לא יצאה מהסל וצריך לקנח את האף לילדה", מאבחנת הסבתא. "לא אמרת שתתקן את הראש של המקלחת?", מתעניין הסבא.

מיקה מחזיקה תפוח - אבא נולד (צילום: נמרוד מירום)
תודה על התפוח, סבתא. יש לך מושג אם זה עוזר לנזלת? | צילום: נמרוד מירום

אנחנו עומדים נבוכים מול ההאשמות המוצדקות. מצד שני, אני חש הקלה מסוימת על כך שהם לא גילו את הבלגן האמיתי – הבלגן הסמוי מן העין. הכיור מלא, אבל הזבובים חוגגים בפח המלא שמתחתיו. הכביסה לא יצאה מהסל כי שכחתי לטלפן לטכנאי שיתקן את המכונה. ושוב פספסנו את החיסון של מיקה. אין קשר בינו לבין הנזלת, אבל רגשות האשם מתערבבים אצלי בכל מקרה. הראש של המקלחת? אני שונא כלי עבודה.

אבל הבלגן הזה, סופו להתגלות. אם אלה הגילויים אחרי דקה של עמידה בסלון, מי יודע מה יקרה בעוד חמש או אפילו שבע דקות? אנחנו ממתינים בהכנעה לחריצת הדין, אבל מבטה של הסבתא רך ונעים. "לא נורא. בשביל זה אנחנו פה", היא אומרת לנו. "נתחיל לנקות?"

חבל, ממש חיכינו ליציאה הזאת

כך נחשפתי לראשונה אל "השבוע הקשה". אותה שמועה שלפיה זוגתי ואני עומדים על סף התהום מבחינה נפשית ומוכנים למסור את בתנו לאימוץ אחרי שורה של קשיים עצומים בגידולה.
מחסור חמור בשעות שינה, חוסר יכולת להאכיל את מיקה או אותנו באופן ראוי והיעדר סבלנות באופן כללי, הובילו אותנו לעימותים על סף האלימות.

הסבא והסבתא לא נוהגים לדבר עם איש מחברינו, אבל איכשהו הגיעה השמועה גם אליהם, והם מיהרו לפעול כדי להציל אותנו. בעודם מחתלים, מנקים ומתקנים, תוך כדי שהם מסתירים את אנחות המאמץ, אני נשענתי לאחור וניסיתי להבין מאיפה התחיל כל הסיפור הזה.
אולי המטפלת במשפחתון מפיצה עלינו שמועות? אולי שכן חטטן שמע אותנו מדברים בדירה? אין היגיון באפשרויות האלה.

הפתרון היחיד, הבנתי, הוא טון הדיבור. עשיתי טעות וסיפרתי לחברים על הניסיונות הכושלים שלנו להאכיל את בתי מבקבוק באותו טון שבו אני מבקש מזוגתי לקום במקומי אל מיקה בלילות. שילוב של התרפסות, תחנונים ותשישות של במשפט-הבא-אני-כנראה-מתעלף. נוסחה מנצחת שפיתחתי לכדי שלמות, והיא אחראית לכמה מהלילות הנעימים בחיי. עד שזוגתי עלתה על השיטה, כמובן, והחלה להשיב לי בטון מסכן משלה. איזו טעות זו הייתה, להוציא את הקרב הזה אל מחוץ לחדר השינה. שמנו הטוב נהרס.

אבל כשהחברה שהבטיחה לשמור על מיקה התקשרה להגיד שהיא מתחילה לפתח מיגרנה, הבנתי שאולי נפלתי על מכרה זהב. "חבל", אמרתי לה בטון מדוכדך. "היה לנו פשוט שבוע מהגיהינום. ממש חיכינו ליציאה הזאת. את יודעת שזו הפעם הראשונה שאנחנו הולכים לסרט מאז שהיא נולדה?". היא לקחה כדור ובאה תוך שעה.

יומיים אחר כך ביטלתי ביקור של חברים עם תינוקת בכיינית במיוחד בטענה שאנחנו תשושים וצריכים קצת לנוח "אחרי מה שעבר עלינו". כעבור עוד שלושה ימים, הצלחתי לאלץ חברים אחרים לבשל אוכל ולהביא אותו אלינו, כדי לנסות ולהוציא אותנו "מאווירת העימות המתמיד בבית".
גם שכנעתי את השכן לוותר על מקום החנייה המקורה שלו לטובתי כי "אנחנו חייבים לחנות קרוב לכניסה, אתה שומע מה הולך אצלנו".

בשיאה של החגיגה הצלחתי לשכנע זוג חברים טובים שלא נוכל להביא צ'ק לחתונתם, בעקבות "מצבנו הנפשי הרעוע". למזלי, לא הייתי צריך לדבר על מצבנו הכלכלי, שעלול היה להיות רעוע באמת אם היינו מתפתים לכתוב את אותו הצ'ק. הם רק הנהנו בהבנה והציעו לנו לקחת את אחד הטוסטרים שקיבלו במתנה, כדי שלפחות יהיה לנו טעם טוב בזמנים הקשים.

למה חשדנות, מיקה? 

השבועות שאחרי השבוע הקשה היו הטובים ביותר שהיו לנו אי פעם. הסביבה שלנו, שפעם היינו צריכים להשקיע מאמצים בלתי נגמרים כדי שתפעל לטובתנו, כאילו התיישרה לפי הרצונות שלנו. היינו כמו ילד שנשאר חולה בבית ומקבל מתנת פיצוי מההורים. כל מאמץ מיותר נחסך מאיתנו.

רק בתנו סירבה לשמוע על תור הזהב החדש. חרדה משינויים, כהרגלה, היא החלה להגיב בעצבנות הולכת וגוברת. אווירת הנינוחות החדשה בבית הפחידה אותה. הניקיון על הרצפה הריח לה מוזר והחיוכים הערניים שלנו על הבוקר היו מוזרים בעיניה. היא הסתכלה עלינו בחשדנות בכל פעם שפנינו אליה, כאילו היא זאת שאותה אנחנו מנסים לרמות.

השלב הבא היה כמעט מתבקש. מיקה הפסיקה לישון. לילות שלמים ניסינו לשכנע אותה שהחיים דווקא עולים על מסלול טוב יותר. אך לשווא. היא נהגה להעמיד פנים שהיא נרדמת, רק כדי לשוב ולבכות דקה בדיוק אחרי שהיינו מתכסים שוב בסמיכה אחרי עוד הרדמה של חצי שעה.

אחרי שישה לילות רצופים, כל מה שהיינו צריכים זה להתעלף לכמה שעות, כדי לצבור אנרגיות לקראת עוד לילה לבן. צלצלנו לחברים הכי קרובים שהם גם הורים. "מצב חירום", אמרתי לשפופרת. "אם לא תיקחו אותה אליכם לשעתיים לא נשרוד". אבל הקול מהצד השני של הקו היה שילוב של התרפסות, תחנונים ואיומים באשפוז. כזה של מישהו שלמד את השיטה מהמומחים. "תשמע, אנחנו לא יכולים לעזור לכם היום, אנחנו על סף גירושין בשבוע האחרון. אולי בשבוע הבא?"

לטור הקודם: הבת של השכנה ממול
לכל הטורים של נמרוד מירום