עד שיחת הטלפון ההיא רציתי חמישה ילדים. בית מלא בזאטוטים מבולגנים למשעי, רעשנים מספיק בשביל לסלק כל רמז לבדידות או לזקנה. הרווחים מבית עמוס שכזה יהיו גדולים הרבה יותר מהקורבנות שאני וזוגתי נצטרך להקריב. מי צריך שעות שינה או תחביבים? משפחה זה הכל.
אבל אז היא אמרה: "שלום, זו רינת מהבנק". אדם אחר היה מתכסה בזיעה קרה ובפחד ומתחיל לרענן את מלאי תירוצים הקבוע לשיחה כזו. "כן, איך אפשר לעזור?", היה כל מה שהצלחתי לגייס. "יש לי פה צ'ק של 4,000 שקל", סיפרה לי רינת בחדווה. "אבל המינוס שלך גדול מדי. יש לך אולי 3000 שקל שתוכל להפקיד עד היום ב-17:00?".
בגלל חוסר הניסיון שלי, לא יכולתי להבין את השיחה במלואה. ולכן נאלצתי לפרש אותה פסוק אחרי פסוק:
צ'ק של 4000 שקל - זהו שכר הדירה שלנו. לא ארחיב על הוויכוח האם קיבלנו תמורה לכספנו. דבר אחד ידענו - בסוף היום יש לנו איפה לישון. בעלי הבית שלנו היו בדיוק מה שחלמנו, אנשים שלווים שלא מתערבים במה שבאמת קורה בדירה. רק מקבלים את הכסף שלהם וממשיכים בחייהם. לא הצלחתי לעמוד על קנקנם מספיק בשביל להבין מה יקרה אם פתאום הכסף לא יגיע. הייתי בטוח למדי שהם לא יאהבו את זה.
יש לך אולי 3000 שקל - זוהי ההצהרה שבאה לשבור את כל השיטה הכלכלית עליה התכוונתי לבסס את עתידי – התעלמות טוטאלית מהמציאות. מנהיגים נאמו נאומים ארוכים ומייגעים נגד שיטת הסמוך הישראלית, אבל בעיני היא הייתה המתכון לאושר. כל מה שצריך לעשות הוא להתעלם מגודל החובות, ולהאמין שמתישהו, באורח פלא, הכל יסתדר. פתאום ינחת עלי ועל זוגתי סכום כסף גדול, או שחודש אחד פשוט נשכח להוציא כסף והכל יתאזן. מדיניות של ריסון ובדיקה של הכנסות מול הוצאות מבטיחה שלעולם לא נצא לחופשה כמו שצריך. איך אפשר לחיות ככה? עדיף לאמץ את המינוס אל חיקך. זאת, כמובן, עד שהבנק דורש את מה שמגיע לו, ואז ברור שקל מאוד להוציא בבת אחת כמה אלפי שקלים, אבל להביא אותם בחזרה הביתה לוקח הרבה יותר זמן ומאמץ. בעיה.
עד היום ב-17:00 – הרי זו מסגרת זמן בלתי אפשרית. מלכודת. האם רינת מהבנק באמת מניחה שיש לי מזומנים במזרון שאשלוף עכשיו ואביא לסניף? או שאולי ארוץ לשדוד סופרמרקט? הרי עכשיו 15:30. אוי לא, אני צריך לרוץ להוציא את מיקה מהמשפחתון.
המינוס שלך גדול מדי – זו התעלומה שניסיתי לפצח בדרך הקצרה מהדירה שעמדנו לאבד למשפחתון. על אף שהדחקתי את העובדה ששטרות כסף שיוצאים מהכספומט החביב בקצה הרחוב ניתנים בהשאלה בלבד, הייתה לי הכנסה לא רעה.
מי אשם?
מיד סימנתי את זוגתי כמקור הבעיה. היא זו שאחראית לתפיסה המוזרה שאפשר ללדת ולא לחזור מיד לעבודה. ידעתי שזה לא יעזור באותו הרגע, אבל כבר התחלתי לתכנן איך היא מחזירה את חובה. אולי היא תוכל להיות זו שמשחקת את הגוף של השחקניות בפוסטרים לסרטים. מאז הלידה כולם אומרים שהיא נראית חטובה מאי פעם. הגיע הזמן לעשות מהגוף הזה גם כסף, לא רק ילדים.
אני רושם לעצמי לטפל בעניין אחר כך וממשיך ללכת. יש רק אחת בבית שלנו שלא מכניסה שקל, אבל העלות שלה הכי גבוהה. הבת שלנו. כמה חיתולים, כמה אוכל, כמה בגדים, כמה תרופות שאף אחד לא משתמש בהן לעולם, כמה צעצועים, כמה רהיטים שמאבדים את החשיבות שלהם אחרי שבועיים, כמה ספרים שמסבירים איך להרדים אותה שלעולם לא נקרא, כמה דלק על נסיעות להורים כדי שייראו אותה. מרגע שיצאנו מבית החולים היינו אבודים. חישוב מהיר של כל ההוצאות על מיקה העלה שעל כל 100 שקל שנצליח להרוויח, היא תצטרך 101. מתמטיקה פשוטה. ואני רציתי עוד ארבעה כמוה.
מיואש, אני מגיע למשפחתון וחוטף את בתי מידי המטפלת. "אם רק היית עובדת עד חמש כמו בן אדם אולי היה לי זמן לעבוד יותר והייתי יכול גם לעמוד בתשלומים המופרכים על המקום הזה", אני אומר לה בגסות. אני רואה שהיא מתלבטת אם לטרוק לי את הדלת בפרצוף, ואז מחליטה לא לשרוף שום גשר עד שיתברר אם אני באמת לא מתכוון לשלם.
בדרך, מתחיל לרדת עלינו גשם שוטף. "את תחזירי לי כל שקל כשתהיי גדולה", אני צועק על בתי, שיושבת לה בנחת בעגלה, מוגנת מפני הטיפות בזכות המטריה שלי, שמספיקה רק בשבילה. "את כל מה שיש בחשבון הבנק נתתי לך, עכשיו אני בדרך לקבל גם דלקת ריאות. את תשלמי סעיף סעיף".
אנחנו ממשיכים ללכת, וככל שאני מרגיש את הרטיבות חודרת לעצמותיי אני מתמלא חרטה. אם לא נשארו לי מזומנים, אני לפחות חייב לשמר את התדמית שלי. את רוח המותג. אף אחד לא מתלהב מאבא ממורמר שאין לו כסף. מרמור זו פריבילגיה של עשירים. אם אצליח להיות האבא שהצליח להישאר מגניב למרות הקשיים הכלכליים, אהיה אגדה מהלכת. מיקה תספר עלי סיפורים במשך שנים. אני אהפוך לדמות בספר. בסרט. בסדרה! זה יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אני מסתכל על בתי בחיבה מחודשת, חש בקרבה המלטפת שרק המחסור יכול ליצור. עד שמצלצל שוב הטלפון: "שלום, זו שוב רינת מהבנק. אני מאוד מצטערת, המחשב שלנו לא חישב את המשכורת האחרונה שלך. אין לך מינוס בכלל. סליחה שהטרדתי אותך קודם".
אני יודע מה אני אמור להגיד, אבל במקום מילות תודה אני צועק עליה: "הרסת הכל!", ומתחיל לרקוד באושר כמו משוגע בין השלוליות.
>> לטור הקודם: תישארי קטנה, כמו שאת
>> לכל הטורים של נמרוד מירום