"את שומעת, פגשתי היום במשרד את ניל וכנראה שהם כן בעניין של להיות חברים שלנו", טל אמר לי אתמול.
"ואללה", עניתי בלי לפתח יותר מדי ציפיות, "למה התרשמת ככה?"
"ראיתי אותו מרחוק ועשיתי כאילו שאני לא רואה, כי כבר התייאשתי מהם, אבל הוא ניגש אליי לגמרי מיוזמתו ושאל מה שלומנו ואמר שהם דיברו על זה שצריך לעשות משהו יחד בקרוב".
"באמת? אז אתה חושב שיש סיכוי?" שאלתי. עכשיו הציפיות כבר התחילו להתפתח.
את ניל ושייני הכרנו דרך ישראלית שחיה בעבר במדיסון ושידכה בינינו. היא אמרה לנו שהם אמריקאים מגניבים, מאוד "ישראלים" בשביל אמריקאים, שאפשר להרגיש איתם בנוח; היא אחות, הוא היסטוריון, יש להם ילדים טיפה יותר גדולים משלנו והם הולכים לבית הכנסת הקונסרבטיבי. היא סיפרה שהם היו כמו משפחה שלה, ואני כל כך רציתי חברים אמריקאים שדמיינתי איך הם הולכים להיות כמו המשפחה שלי. אבל אחרי שתי ארוחות ערב משותפות הם לא יזמו את המשך הקשר, ואני ויתרתי.
הזמנה ידידותית לארוחת היכרות? קצת פוֹצי
כשהגענו למדיסון לפני שבעה חודשים זו הייתה תקופת החגים, ומהר מאוד התחלנו לקבל רצף של הזמנות לארוחות שישי וחג בבתי המקומיים. קולגות מהעבודה, דמויות מפתח מהקהילה היהודית, משפחות שחלקו איתנו חברים משותפים מישראל – אל כולם באנו הביתה עם בקבוק יין או סלט, קשקשנו, צחקנו, נפתחנו, הילדים שלנו שיחקו במשחקים של הילדים שלהם. אבל אחרי שיצאנו מהבתים הנחמדים עם רצפות הפרקט (מתברר ששטיחים מקיר לקיר זה רק בחדרי שינה או בדירות של עניים כמונו) הרגשתי קצת מבולבלת. לא היה לי ברור אם זה היה וואן נייט סטנד או אם אנחנו אמורים להזמין את המשפחות האלה עכשיו לביקור גומלין. זה לא נראה לי כל כך מתאים: הבית שלנו פצפון, זמני וקצת מביך לארח בו אנשים רציניים עם פרקט, וגם איכשהו הייתי די בטוחה שהם לא חיכו לשום הזמנה כזו מאתנו.
כשהלכנו לאירועים של הקהילה היהודית ונתקלתי במישהו מהאנשים הנחמדים שאירחו אותנו, תמיד אמרתי "היי!" בהתלהבות, כי הרי הייתי בבית שלכם אז מבחינתי אנחנו חברים קרובים, אבל כשענו לי בהיי מנומס, כזה שתוך כמה חודשים יהפוך להנהון ואחר כך יתפייד לחיוך עם פוטנציאל להתעלמות הדדית בעתיד הרחוק, הבנתי את המסר: בתור משפחה חדשה בקהילה, הזמנה ידידותית לארוחת ערב זה בדיוק מה שזה – הזמנה שהמטרה שלה היא להכיר ולהתיידד. זה בהחלט עושה אותנו לידידים, אבל זה לא אומר שסגרנו בערב אחד על חברות רצינית כולל מחויבות לארוחות שישי קבועות, טיולים משפחתיים והזמנות לימי הולדת. ובאמת היה מאוד נחמד להכיר את כולם, אבל אחרי כמה שבועות זרם ההזמנות מהזוגות האמריקאים פסק ונשארנו חברים רק של הישראלים.
בחיים הקודמים שלנו, בקיבוץ, בחיים לא היינו מזמינים משפחה חדשה לארוחת ערב סתם כדי להכיר. יש משהו נורא פוֹצי בלהזמין אנשים בגילך לשבת לארוחה ולקפה ולשוחח כמו בדייט ראשון, אבל עכשיו אני חושבת שאולי זה דווקא דבר נחמד לעשות. בקיבוץ בדרך כלל ההיכרויות לא יזומות, הן אורגניות וקורות מאליהן במגרש השעשועים, בוועדת תרבות, בבריכה. גם כאן באמריקה יכולות להתפתח חברויות אורגניות, הנה השבוע הלכתי עם נבו לפליידייט הראשון שלו אצל אמא מגניבה שיכולה להיות חברה שלי. אבל האם היא באמת יכולה?
הפליידייט וההכנות אליו היו סדרה של מופעי חוסר ביטחון מצדי. קבענו ליום שלישי אבל הקביעה לא הייתה ממש סופית, אז ביום שלישי בבוקר סימסתי לה "אז נפגשים היום?" ולא ידעתי אם באנגלית זה נשמע תוקפני או לא לעניין. אחרי שנכנסנו אליהם הביתה רציתי לזרוק את המסטיק שלי אז הלכתי לבד למטבח וחיפשתי את הפח מתחת לכיור, ותוך כדי הרגשתי שאולי אני עושה משהו לא במקום כי אני פותחת מגירות בלי לשאול. גם כשהבאתי נייר מהשירותים בשביל לקנח לניצן את האף חשבתי שאני בטח עושה פדיחות כי האמריקאים מקנחים רק בטישו. הילדים שיחקו, היא ואני דיברנו, והייתה שיחה מאוד נעימה למרות שלפני כל נושא חדש שהעליתי שתקתי במשך שלוש דקות כדי לתכנן איך בדיוק להתנסח בלי שגיאות. היו כמה פעמים שאני די בטוחה שהיא לא הבינה מה רציתי להגיד, אז ניסיתי להסביר בכמה דרכים שונות ולקחתי בחשבון שאם היא כן הבינה כבר בפעם הראשונה אז יצאתי מאוד טרחנית.
בשלב כלשהו נבו שאל אותי אם יש משהו לאכול. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקרה כזה בישראל, אולי בעצם זה לא היה קורה כי בישראל בעלת הבית הייתה מבינה אותו, אבל פה היא לא הבינה והילד ציפה ממני לתשובה אז פשוט אמרתי לה שנבו רעב וקמתי להוציא את הבמבה שהבאתי והיא גם הוציאה כמה חטיפים, אבל אני לא ידעתי אם זה היה במקום. לא ידעתי גם באיזו שעה מצופה מאתנו ללכת, אז בחמש וחצי הודעתי לבנים שמתחילים להתארגן ונבו ביקש להישאר לארוחת ערב, כי ככה הוא רגיל שאנחנו עושים, אז הסברתי לו שלא נשארים בלי לקבוע מראש ושבפעם הבאה נזמין אותם אלינו ונאכל גם ארוחת ערב ביחד. כשיצאנו אמרתי את הבדיחה הגרועה הקבועה שלי, "טוב אם שכחנו משהו אני מאמינה שאנחנו עוד נתראה", וזה כנראה לא היה מאוד ברור כי היא אמרה "כן בטח אני אשים לכם בארונית בגן".
אי אפשר פשוט לזרום לאמבטיה משותפת?
כשהחברים הישראלים שלנו באים אלינו אחר הצהריים אנחנו בחיים לא קובעים את זה מראש, זה פשוט קורה, וכמעט תמיד הילדים כבר זורמים ביחד לאמבטיה משותפת וארוחת ערב והם יוצאים מפה עם פיג'מות לאוטו. אצל החברים הישראלים שלנו פה אני מרגישה בנוח לקום ולחפש את הפח, ותכלס אני בכלל לא צריכה לחפש, אני יודעת בדיוק איפה הוא, ואני גם לא צריכה לשאול אם אפשר לקחת מים מהמקרר או אם זה בסדר לאכול בננה אחת. כשאנחנו מתארחים אצלם טל ואני תמיד נפרדים בברכת "תודה וסליחה" שהחרבנו להם את הבית ואני אף פעם לא מרגישה מפגרת אחרי שאני יוצאת וסוגרת את הדלת.
כדי שפליידייט או הזמנה לארוחת ערב אצל אנשים זרים יהפכו לחברות, הקשר חייב להפוך למשהו הרבה יותר יומיומי, משפחתי כזה. בתיאוריה זה אפשרי, אז למה אני לא מצליחה לדמיין את זה קורה עם זוג אמריקאי? יכול להיות שחברות אצל אמריקאים נראית אחרת מחברות של ישראלים? שאצלם אין דבר כזה ליפול אחד על הבית של השני, לגמור את כל האוכל, לבלגן את כל הבית ובסוף להיפרד בלי לסכם מתי הפגישה הבאה אבל לדעת בוודאות שהיא תקרה בקרוב?
אחרי שהכרתי את ניל ושייני באמת הרגשתי שהיה בינינו קליק: שייני חשבה שאני מצחיקה למרות שדיברתי באנגלית וניל הביע כמה עמדות די חתרניות למרות המופע המהוגן שלו, וזה עשה לי חשק להגיע איתם לרמה של בננות חופשיות מהשיש. דיברנו כמה פעמים על לצאת יחד לאכול או על קמפינג בסוף שבוע, אבל זה אף פעם לא המריא ובאיזה שהוא שלב טל ואני הבנו את הרמז וקברנו את החלום. הנחתי שלא מצאנו חן בעיניהם כמו שהם מצאו בעינינו, ופתאום הסיפור הזה על ניל ששואל אם נרצה לעשות משהו ביחד פתח את כל הדיון מחדש. אז מה עושים עכשיו, אני צריכה ליצור איתם קשר? לחכות שהם יצרו?
"אמריקאים תמיד יגידו לך 'בואו נעשה משהו מתישהו יחד', זה פשוט משהו שהם אומרים מתוך נימוס, כמו שאת אומרת 'להתראות', אבל הם בחיים לא באמת יוציאו את הרעיון הזה לפועל", הסביר לי חבר ישראלי שחי באמריקה מאז שהיה נער. "המשפחות האמריקאיות לא כל כך עושות דברים עם חברים כמו שאת מכירה את זה מהארץ. הם מארחים אחד את השני לארוחת ערב די פורמלית אולי פעמיים בשנה, ופעם בשנה הם אולי גם יקבעו איזו פעילות יחד מחוץ לבית. הם לא סתם שורצים יחד".
חבל, כל כך רציתי לשרוץ איתם ביחד מסביב למדורה בפארק, או לשרוץ איתם על הספה בסלון בזמן שהילדים שלנו ושלהם מקשקשים על קירות חדר השינה לפני שנשים לב שיש שקט חשוד ונלך לראות מה הם עושים, או לשרוץ איתם במגרש השעשועים בין קינוח אף לפיקניק במבה על הדשא. אולי ניל ושייני הם שונים? אולי איתם זה כן יכול לעבוד? אני לא אאבד את התקווה. אולי צריך להיות עדינים איתם, לקחת את זה לאט, לחכות בסבלנות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
שלוש סיבות אפשריות שבגללן שייני לא רוצה להיות חברה שלי
כי האנגלית שלי גרועה. קשה לנהל שיחה וקשר עם אדם שלא תמיד מובן או מבין.
כי אני זמנית פה. אז למה לה לטרוח ולהיקשר אליי? עד שנתקרב נצטרך להיפרד לנצח.
כי יש לה חיים. נכון שהיה כיף ביחד, אבל בטח כבר יש להם חברים שהם מבלים איתם ומרגישים אצלם בנוח, יש להם את מי להזמין לימי הולדת ולארוחות שישי, אז למה להם להכניס עכשיו משפחה חדשה לשגרה שלהם? בשביל זה נדרש לא רק קליק, אלא תחושה הדדית של חיבור נשגב, של מציאת נפש תאומה שתעורר בך רצון לקשור את גורלך בגורלה. אבל קשה להרגיש חיבור נשגב לאדם עילג, וקשה לרצות לקשור גורלות עם אדם זמני. בקיצור, הם לא יתקשרו לעולם.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com
בשבוע שעבר נועה ניסתה להבין אם לנבו יש בעיית התנהגות או שהוא פשוט ישראלי