"ישראל אדירה, כיף פה", טל מדווח לי בטלפון בשמחה יומיים אחרי שנחת. "בבת אחת אתה מוקף במלא אנשים שאוהבים אותך. תאמיני לי אני לא מבין מה החברים שלנו במדיסון נתקעו שם, אין כמו בארץ".
"באמת?" שאלתי אותו די מופתעת, "ישראל לא נראית לך כמו מדינת עולם שלישי?"
"כן, קצת מלוכלך פה, זה נכון. ויש באמת חתולים ברחובות, שכחתי את התופעה הזו".
"זה פאקינג הודו", אמרתי מבואסת.
"דרום אמריקה. כן", טל הודה.

כולם נסעו לישראל, כולם-כולם, ומי שלא נסע עומד לנסוע בקרוב. טל נסע בענייני המחקר שלו, והבנים ואני לא הצטרפנו אליו כי כמו שהסברתי לכל מי ששאל מתי אנחנו באים לבקר, "מי שהגיע לאמריקה רק לשנתיים לא מבזבז זמן וכסף על ביקור בארץ, חופשה בישראל בקיץ זה בשביל יורדים". אבל מסביבי כל החברים שלנו נסעו, החל ממאי התחילה רכבת אווירית שתסתיים רק באוגוסט, ואני נשארתי כאן לראות בפייסבוק תמונות שלהם מטיילים בזאכי ולא יכולתי שלא לחשוב, פיכס, הארץ שלנו לא כזו יפה כמו שזכרתי, או לפחות לא מצטלמת הכי טוב.

אז תזכיר לי, למה אנחנו חוזרים?

אחרי כמעט שנה של דשא ירוק ומסנוור בעיניים אני יודעת בדיוק איך ישראל תיראה לי כשנחזור, מטונפת וצפופה וקולנית ומיוזעת. "מה זה, העיר הזו עשויה מפלסטיק, הכל פה מפלסטיק", אמר אבא של טל בעיניים פעורות מול החלון של המכונית כשביקר אצלנו בוויסקונסין לפני חודשיים. "תקשיבי לי, אני לא אהיה עצוב אם תחליטו להישאר כאן", הוא גילה לי בשקט אחרי כמה ימים.
"לא מושלם פה, אתה יודע", עניתי.
"אפילו להיות עני פה זה טוב", הוא אמר, "אם כבר להיות עני אז שלפחות הכל מסביבך יהיה כל כך יפה ונקי". וגם דודה שלי כבר כתבה לי מישראל: "אל תחזרו. אין לכם מה לחפש פה. אתם לא חייבים להחליט עכשיו; תאריכו בשנה, ואז בעוד שנה, אפשר לדחות בכל שנה את החזרה, ופשוט להישאר".

הדשא של השכן תמיד יותר ירוק
שמעו, הדשא של השכן באמת ירוק יותר

בכל פעם שמשפחה ישראלית באמריקה פוגשת במשפחה ישראלית אחרת, כולם מחכים לרגע הנכון כדי לשאול את השאלה שבעצם הכי מעניינת: אז באיזה קטע אתם כאן, של להישאר או שאתם חוזרים? יש את אלה שלא צריך לשאול אותם, הם כבר ידאגו להכניס לשיחה משפט כמו "דאגתי שהילדים שלי לא יצטרכו להתגייס לעולם". בעצם, זה תמיד יהיה המשפט הזה בדיוק. יש גם כאלה שלא החליטו שהם אף פעם לא חוזרים, אלא פשוט לא חוזרים, בינתיים הם כאן, טוב להם, יש להם בית גדול וזה לא קל לעשות שינוי. ויש אותנו, שאמרנו מההתחלה שאנחנו חוזרים, גם אם זה יהיה קשה וגם אם נורא לא יבוא לנו, אנחנו בכל זאת נחזור, ואז ישר חושדים בנו שאנחנו ימנים כי מי מתעקש היום שיש עתיד בישראל אם הוא לא ימני.

"ואם תקבל הצעת עבודה מאוניברסיטה יוקרתית", הם שואלים את טל, "תישאר?"
"לא", הוא עונה, "זה לא פתוח לדיון בכלל. יש מרכיבים בזהות שלי שאני לא רוצה להטיל בהם ספק".

קשה להיות ישראלי ציוני באמריקה. הישראלים האחרים לא מבינים אותך, הם נורא רוצים להוכיח לך שאתה עושה טעות ולעצמם שעשו את הבחירה הנכונה, ולך תשכנע אותם שאתה חייב לחזור לא בגלל שאתה כל כך מתלהב ממה שקורה בארץ אלא דווקא בדיוק להיפך, אתה לא מתלהב מזה בכלל, אבל מה לעשות ואתה מרגיש אחריות על גורל העם שלך והמדינה שלך והאזרחים שלה ופשוט אין לך ברירה, אתה לא יכול להישאר?

פעם בכמה שבועות, בעיקר אחרי לינצ'ים מתוקשרים בערבים או פוסטים מביכים של חברי ממשלה בפייסבוק, עולה בי קול חתרני כזה שרוצה לעשות דווקא, לאתגר את היסודות הכי עמוקים שלי, ואז אני ניגשת בדמעות אל הדוקטור להיסטוריה שמתמחה בסוציולוגיה פוליטית ואומרת לו שאולי באמת אנחנו צריכים לוותר על הזהות שלנו ועל הזיקה שלנו ולהישאר באמריקה, ולו רק בשביל להבטיח לילדים שלנו עתיד טוב יותר.
"למה שאני אחזיר אותם למקום הנורא הזה?" אני שואלת אותו, לא כי אני רוצה לשכנע אותו, אלא כי אני חייבת שהוא ישכנע אותי.
"את יודעת, לא נעים לי להודות", הוא אומר, "אבל לפעמים מתחשק לי שטראמפ ינצח בבחירות רק כדי שכולם יראו שתהליכים רעים יכולים לקרות בכל מקום. אמריקה היא לא הפתרון".

איפה העתיד שלכם בנים
קמפינג בוויסקונסין. אפשר לחיות ככה לתמיד

מה זה אומר להרגיש בבית?

אין לי יותר מדי חשק לחזור לישראל, אבל האמת היא שגם אין לי שום חשק להישאר פה או לגדל פה את הילדים שלי. אולי היה יכול להיות נחמד להיות דיפלומטית כזו שנודדת בעולם, תמיד אורחת לרגע?

כעבור שבועיים, כשהוא עדיין בארץ, אני שוב שואלת את טל: "נו, כבר מגעיל לך ואתה רוצה לחזור?"
"בכלל לא, אין על הארץ", הוא שוב מפתיע. "כשיצאנו לקמפינג בוויסקונסין היה כל כך כיף ועברה לי בראש מחשבה שהייתי יכול לחיות שם לתמיד, אבל עכשיו כשאני בישראל אני פשוט לא מצליח להבין איך נחמד לנו שם עם השלושה חברים שיש לנו. פה אני מכיר את כולם, אני מכיר את הדרך, אני מרגיש בבית".
"מה זה אומר 'מרגיש בבית'? אל תדבר איתי בקלישאות", אני מבקשת, חייבת להבין.
"זה שכל הדברים האלה שכאילו אנחנו סולדים מהם – הם כיפים ונעימים. מוכר השווארמה הוא החבר הכי טוב שלך, אתם קוראים אחד לשני אחי. זה כיף".
"גם פה יוצא לי להתיידד עם נותני שירות", אני אומרת.
"אבל את לא מאמינה להם. זה לא אותו הדבר. תחושת בית, את לא יודעת מה זו תחושת בית? אין לך את זה במדיסון".

זה נכון, אני לא מרגישה כאן בבית. לא שזה הפריע לי עד עכשיו, זה הרי מה שהפך את הכל לנחמד וקליל כל כך. מדי פעם אנחנו הולכים עם הבנים למוזיאון החיילים של ויסקונסין, יש שם תצוגה של חיילים במארב בשדה תירס ואחד מהם שוכב מת על הקרקע בגודל טבעי. זה לא מזעזע אותי או עצוב לי, זו תפאורה במוזיאון בשבילי, האיש הזה לא נלחם את המלחמה שלי ולא מת בשביל הילדים שלי. גם באמריקאים אפשר לחשוד שהם לא עצובים במיוחד, ביום הזיכרון שלהם הם עושים מנגלים, אבל אני יודעת שבלב הם מאוד פטריוטים ומאוד נאמנים למדינה שלהם והנה מתקרב הרביעי ביולי שהוא יום העצמאות האמריקאי ובכל מקום יש דגלים והחנויות עמוסות בצלחות וכוסות פלסטיק בדוגמת הדגל.

חצי שעה נסיעה מהבית שלנו נכנסים לאזור של שדות תירס עם חוות בודדות, כולן זהות, אדומות עם אסם גדול וגג עגול. "מה האנשים האלה מרגישים? מה הזהות שלהם? חלק מאיזו חברה הם?" טל שואל את עצמו ואותי כשאנחנו נוסעים באוטו ומסתכלים על הבתים שלהם ועל הרפתות הגדולות.
"הם בטח גאים להשתייך לאומה האמריקאית", אני מנחשת. "אולי הם מרגישים ויסקונסינאים. אולי חברים במועצת החלב".

משתדרגת באמריקה
הדגל של ניצן הוא כחול ולבן

אפשר לחיות כאן חיים טובים ונוחים, אבל אני מחפשת עוד משהו, עוד משמעות, לא מספיק לי להיות משפחה שמכירה עוד משפחות. החברה הישראלית היא לא הדבר הכי זוהר בעולם, אבל לא כל הנוצץ זהב הוא. וגם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, והאדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואין לנו ארץ אחרת ועוד לא אבדה תקוותנו. קשה להודות בזה, אבל יש דברים שאפשר להסביר רק בעזרת קלישאות.

שלושה דברים שגרועים באמריקה לפחות כמו בישראל (מהקל אל הכבד)

היתושים והברחשים – הקיץ הגיע ואני שמחתי לגלות שאני נעקצת גם באמריקה. בישראל הסתובבתי תמיד מתגרדת ומועקת, והנה, פה זה גרוע באותה המידה פלוס יש פה ענני ברחשים דוחים שפשוט תלויים באוויר ונכנסים לך לפה תוך כדי הליכה.

הבירוקרטיה – לא נתקלתי באופן אישי, אבל ישראלים שחיים באמריקה שנים רבות נשבעים שהבירוקרטיה כאן יכולה להטריף את המוח. הסיבות הן הפוכות מאלה שהופכות את הבירוקרטיה בישראל לבלתי נסבלת: בישראל הכל שכונה וברדק, כל פקיד אומר משהו אחר ולך תמצא עם מי לדבר, כאן הכל רובוטי. אין גמישות, אין הסתכלות על המקרה הפרטי, אין בני אדם, יש רק תקנונים.

הנאורות והקידמה, לכאורה – גם באמריקה יורים בהומואים וגם באמריקה שוטרים הורגים שחורים לא חמושים כל הזמן, ולמרות שאנחנו אוהבים לקחת קרדיט על התנהגות ברברית מתברר שאנחנו הישראלים לא המצאנו לא את האלימות ולא את הגזענות ולא את הבורות, ברוך השם.

 רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר נועה ביקרה בבית חב"ד והופתעה לטובה

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"