כולנו יהודים. נבו מתחפש בגן
כולנו יהודים. נבו מתחפש בגן
"יהיו שם אנשים שמדברים עברית?", ניצן שאל כשחצינו את הכביש לכיוון בית חב"ד. "אני לא יודעת", הלכתי באמצע ושלחתי לצדדים יד לכל ילד, "יהיו שם אנשים שאנחנו לא מכירים, ויהיו אנשים שיחבשו על הראש כיפות. אלה הם אנשים דתיים. אתם יודעים מה זה דתיים? זה אנשים שמאמינים באלוהים".

"האח של עליזה מאמין באלוהים", נבו תרם מידיעותיו, "כי יש לו כיפה".
"נכון מאוד", אמרתי. "ניצן, תזרוק את המקל, אנחנו לא יכולים להיכנס עם מקלות לבית שלהם". אלוהים, הילד מסתובב 24/7 עם מקל ביד, זה כבר נהיה חלק מהגוף שלו או משהו.

למה לי אין ספר שאומר איך צריך להתנהג?

רק לפני שבועיים אמרתי לחברה שלי שכף רגלי לא תדרוך בבית חב"ד המקומי. אין לי ולאנשים האלה שום דבר במשותף, עצם האמונה שלהם שיש לנו משהו במשותף רק כי כולנו יהודים היא גזענית בעיניי, אני לא יכולה לשאת את חוסר הכבוד שלהם לנשים ואת זה שהם חושבים שיש ישות או אדמה שהיא יותר קדושה מבני אדם ובקיצור אין לי מה לחפש בחצרות שלהם. אבל היום חג, וטל נסע לישראל ואני כבר 48 שעות לבד עם הבנים בלי גן, והמשפחה של חב"ד הזמינה את כולם למסיבת שבועות עם בלינצ'ס ופסטות וגלידה וקריאת עשרת הדיברות, ובלינצ'ס זה אחד הדברים היחידים שניצן מסכים לאכול וגם אני אוהבת מאוד, אז הלכנו.

עמדנו נבוכים בחצר מול הבית עם עוד כמה אנשים. לא הכרנו אף אחד, בעלי הבית לא שמו לב שהגענו ואף אחד לא הזמין אותנו להיכנס. לרגע התחרטתי, לא נעים ליפול עליהם ככה, אבל אז הזכרתי לעצמי שזה הקטע של חב"ד, הם פותחים בתים בכל חור בעולם רק כדי לארח יהודים, ולא משנה אם את זונה נרקומנית בברזיל או דולפין מואר בהודו, זה בסדר, כולם מוזמנים. אז יאללה, נאתגר אותם באימא עייפה עם שני ילדים מופרעים.

"בחצר מאחורי הבית יש מגרש משחקים", אמר לנו פתאום ילד חמוד בצורה יוצאת דופן שלבש כיפה וחליפה. הוא היה חלק מחבורה של ילדים ממש חמודים, כולם בערך בגיל של נבו וניצן, שכולם לבשו חליפות וכיפות. נבו וניצן התביישו, אז אני התחלתי לדבר ושאלתי איך קוראים להם.

בית חבד, בית חם לכל יהודי בעולם
בית חב"ד. בית חם לכל יהודי


"אני לוי", אמר הגדול, "וזה אח שלי מנדל. זה הבן דוד שלנו, גם לו קוראים מנדל, וזה דוד וגם לילד ההוא קוראים דוד ובן הדוד השני שלי תיכף יבוא, גם לו קוראים לוי". אחלה, שישה ילדים ושלושה שמות, קל לזכור. הם מנו גם את כל הגילאים שלהם ואני סיפרתי להם בני כמה נבו וניצן. "אתם מדברים רק אנגלית?" שאלתי, ולוי ענה "אנגלית ויידיש".
"גם אנחנו יודעים כמה מילים ביידיש!" שמחתי.
"באמת? אילו מילים?"
"למשל טוכעס", אמרתי, כי לא הצלחתי לחשוב על שום מילה אחרת למרות שבטח יש מלא. הילדים, אלה עם החליפות ואלה בלי, הרימו כולם מקלות וצחקו ורצו לשחק ואני נשארתי לבד. כל המבוגרים נכנסו פנימה לאיזו תפילה או לא יודעת מה עושים בבתי חב"ד, ורק אישה אחת יצאה וקראה לילדים להתאסף סביבה והתחילה לספר להם סיפור. קלטתי שזו הדרכת תורה לפעוטות ובכל זאת רציתי להשתתף.

"בטח, בואו!" היא הזמינה אותנו בשמחה. ישבנו סביבה במעגל והיא סיפרה לילדים על ההרים שרצו שאלוהים ייתן את התורה עליהם ואיך בסוף הוא בחר דווקא בהר סיני הקטן והצנוע. ואז היינו צריכים לחבק בפנטומימה את התורה, והיא סיפרה שאלוהים הציע את התורה לכל העמים אבל הם לא רצו אותה, רק היהודים רצו בה כדי שהיא תאמר להם איך להתנהג נכון, והיה לה גם שיר על זה, שיר ממש נחמד האמת. חשבתי שהלוואי וגם לי היה ספר שאומר לי איך להתנהג נכון או איך ללמד את הילדים שלי להתנהג נכון, אבל העולם כזה מסובך ומורכב ובסופו של דבר אני מנסה לסכם להם אותו בעקרונות כמו "כל האנשים הם יפים וטובים, הכי חשוב זה שתהיו נעימים לאחרים ותעזרו למי שחלש, תנסו לעשות בחירות טובות, וגם אם תעשו בחירות רעות תמיד תוכלו לתקן". האישה קינחה עם הילדים בריקוד ההוקי-פוקי של התורה, ניצן התבייש לרקוד ונבו נטש את המעגל וחזר למגלשה אבל אני רקדתי עד סוף הריקוד ונהניתי מאוד.

"אמא, הוא קרא לי קישקע!"

אחר כך בעלת הבית הפצירה בי להיכנס עם הילדים להקראת עשרת הדיברות. ידעתי שזה לא יעבוד אבל היא די לחצה אז לקחתי את הבנים והתמקמנו מאחורי עזרת הנשים. מישהי נתנה לי דף צבעוני מאויר עם עשרת הדיברות, ואני התכופפתי וניסיתי להסביר לבנים מה האיש מקדימה אומר. הוא קרא אני אדוני אלוהיך, לא יהיו לך אלוהים אחרים ולא תישא את שם אדוני לשווא, ואני חשבתי איך אני מתווכת את זה, למה לא יכלו להתחיל מדיברות קצת יותר קידס פרינדלי כמו לא תגנוב או לא תרצח?
"המממ, הוא אומר שאסור להגיד לאלוהים מילים לא יפות", יצא לי.
"מילים כמו מה? אמא כמו מה? קקי? חרא?" ניצן שאל.
"ששששש", אמרתי לו, "כן, מילים כאלה, אסור להגיד מילים לא יפות לאף אחד כי זה יכול להעליב". "אבל אין את אלוהים באמת", ניצן אמר.
"נכון, זה רק סיפור, אבל יש פה אנשים שחושבים שכן יש אותו באמת, וזה בסדר כי כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה".

משתדרגת (צילום: דוד אדרי)
המשפחה המארחת. לא מנסים להשתלט | צילום: דוד אדרי

עוד לא היינו בפנים שלוש דקות וניצן התחיל להשתולל ולהרעיש. לחשתי לו בתקיפות שצריך להיות בשקט אבל זה לא עבד אז גררתי את שניהם החוצה והרגשתי מאוד נאורה וסובלנית כשהסברתי להם שיש אנשים בבית הזה שספר התורה מאוד חשוב להם ושאסור לעשות רעש כשהם קוראים אותו. התנצלתי בפני בעלת הבית שהילדים לא החזיקו מעמד והיא אמרה לי שזה בסדר גמור, אפילו אם רק שמענו כמה מילים כבר עשינו מצווה.

הבנים חזרו לשחק עם לוי ודוד ומנדל הכפולים במגלשות. הסתכלתי עליהם וחשבתי שמין מצא את מינו, מתברר שכמו הבנים שלי גם החב"דניקים הקטנים יודעים יפה-יפה להציק ולדחוף.
"אמא, הוא קרא לי קישקע!" נבו התלונן והזכיר לי עוד מילה ביידיש ששגורה אצלנו.
"וזה מעליב?" תהיתי.
"קישקע זה מה שיש בבטן של הדג", ניצן הסביר.

"אני רואה שהכרתם את הבנים שלי", אמרה לי בעלת הבית שנעמדה לידי עם צלחת סלט ביד אחת ותינוקת על היד השנייה. "הם שיחקו אתמול משחק שהם אומרים אחד לשני קישקע, זה הגיע משם, אין לזה משמעות. זה המאכל האהוב על לוי".
"הוא ממש חמוד, לוי. הם כולם נורא חמודים", אמרתי לה בכנות.
"הם בטח מציקים קצת", היא ענתה. "מתוך כולם שלי זה לוי ומנדל, אלה עם המקלות, לפעמים אני חושבת שאם אני אקח להם את המקל מהיד הם יפסיקו לנשום".
הסתכלתי עליה וחשבתי שזה היה מדהים.

בית פתוח זה רעיון יפה

קריאת הדיברות בתוך הבית הסתיימה וגם שאר האורחים יצאו לחצר לאכול. "תקשיבי איזו פאדיחה, בכלל לא ידעתי שבחג הזה מציינים את קבלת התורה, חשבתי שזה מה שחוגגים בשמחת תורה", לחשתי לשלומית, החברה שלי שסוף סוף הצטרפה אליי בדשא. "בקיבוץ אנחנו חוגגים את 'חג הביכורים' וכל הענפים החקלאיים מביאים את הביכורים שלהם לבמה, הייתי בטוחה שזה המקור התנ"כי של החג, אחד משלושת הרגלים, עולים לרגל עם הביכורים לבית המקדש וכאלה".
"אתם כנראה חוגגים אותו הכי קרוב למקור שלו", היא אמרה והלכנו לקחת לנו אוכל. 
"את חושבת שלעוגות האלה הם קוראים בלינצ'ס?" שאלתי אותה והצבעתי על מין קישים עגולים קטנים ומתוקים מגבינה, "כי היה כתוב שיהיו בלינצ'ס והאמת שבאתי רק בשביל זה".
"באמת התפלאתי כשאמרת לי שאת מתכננת לבוא", היא אמרה.
"היא חמודה החב"דניקית הזו", אמרתי לשלומית, "אני יודעת שיש משפחות שהיא מזמינה לפעמים לארוחת ערב אצלם, אולי עכשיו היא תזמין גם אותנו?"
"נראה שנבו וניצן השתלבו בין הילדים שלה", היא ענתה לי והפנתה את תשומת ליבי שניצן רודף אחרי מנדל עם מקל.

כנראה שלילדים שלי ולילדים שלהם יש הרבה במשותף
לילדים שלי ולילדים שלהם יש הרבה במשותף

לפני שהלכנו ניגשתי לבעלת הבית ואמרתי לה תודה ושמאוד נהנינו. "יופי שבאתם, תבואו שוב", היא אמרה והוסיפה, "נראה שאנחנו צריכות לקבוע פליי דייט, הבנים שלנו מאתגרים אחד את השני".

למחרת בבוקר טל התקשר מישראל לשמוע מה הולך.
"היית בחב"ד?!?!?" הוא היה המום לשמוע.
"תשמע, האמת שהיה נחמד, הם חמודים", הודיתי. "נראה לי שבחו"ל החרדים יודעים שהם חיים בתוך הרבה קהילות שונות ובין היתר גם בין הרבה סוגים שונים של יהודים, הם לא מנסים להשתלט על כולם כמו בארץ. היה מעניין להיות שם".
"מה, גילית שגם הם בני אדם?" טל שאל.
"נו באמת. ברור שהם בני אדם, בעיניי הם בני אדם לא יותר או פחות מכל בן אדם אחר, היספאני או הומו או ערבי, אבל אני לא בטוחה שהם יסכימו עם ההיגד הזה ובגלל זה אני לא רוצה להתקרב אליהם".
"אז לא נלך אליהם יותר לעולם?"
"נראה", עניתי, וחשבתי לעצמי שדווקא נעים לדעת שיש בית שפתוח עבורי תמיד ושאפשר ליפול עליו עם הילדים בלי להתבייש. לא כי כולנו יהודים, אלא כי כולנו הורים לילדים מופרעים, וכנראה שזה גורם לי לסולידריות הרבה יותר מכל תורת גזע.

שלושה דברים שגרמו לי ליהנות בבית חב"ד

היה סלט, סלט אמיתי עם הרבה ירקות, ובאמריקה זה נדיר.

הרבי קרא לילדים שלי קינדרלעך ומימש באופן מושלם את הציפיות שלי ממנו. וגם הזכיר לי מילה נוספת ביידיש שנמצאת בשימוש אצלנו בבית.

הבלינצ'ס היה טעים, למרות שממש לא ככה עושים בלינצ'ס.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר נועה ביקרה בניו יורק בפעם הראשונה והעזה להתאכזב

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"