"תקלוט את כפות הרגליים שלהן", דחפתי בובת ברבי עם רגל בצורה של נעל עקב לפרצוף של טל. "קצת מדהים שזה בכלל חוקי לייצר ב-2017 בובה שהגוף שלה מעביר מסר כל כך מעוות".

"מה מעוות?" ניצן קפץ.

"פעם אנשים חשבו שבנות צריכות לנעול רק נעליים גבוהות על עקבים", הסברתי, "אז הם עשו את הבובות ברבי ככה שהן לא יכולות לדרוך על הרצפה. זה ממש טיפשי כי בנות יכולות לנעול איזה נעליים שהן רוצות".

"זה גם טיפשי שהם חשבו פעם שבנות הן חלשות ושלבנים אסור לבכות", ניצן הוסיף.

"נכון מאוד, ילד שלי", אמרתי בגאווה.

משחקים בברביות ולגו סינדרלה

אני עובדת מאוד קשה בלגדל בנים פמיניסטיים. אני לא לגמרי מתמצאת בשיח ובז'רגון, אף פעם לא למדתי מגדר, אבל אני מבינה טוב מאוד את הקשקוש הגדול שמכרו לנו כל החיים, אני מבינה כמה עמוק הוא טבוע בנו ואני מנסה כמה שאני יכולה להתנער ממנו – גם כלפי עצמי פנימה, וגם במסרים שאני מעבירה לבנים שלי.

אני אומרת להם בפשטות שבנים ובנות הם שווים והם יכולים לעשות את אותם הדברים. אני אומרת להם שיש כמה הבדלים, למשל שבנים הם בדרך כלל יותר גבוהים, ושבנות הופכות לנשים שיכולות ללדת תינוקות. אני מקפידה לחזור על המנטרה שאין דבר כזה "של בנים" ו"של בנות", כולם יכולים ללבוש איזה סוג של בגדים שהם רוצים ולשחק באיזה משחקים שהם רוצים ולצייר באילו צבעים שהם רוצים.

הילדות באמריקה טיפה פחות ורודות מהילדות בישראל, אבל בחנויות הגדולות בגדי הילדים והתינוקות מובדלים לחלוטין בגזרות ובעיקר בצבעים, ובמחלקות הצעצועים יש אזורים מובהקים למשחקי בנות ורודים ולמשחקי בנים בשאר הצבעים. ראיתי פה כמה פעמים אישה בתוך צוות עבודות בכביש, ויש די הרבה נהגות אוטובוסים – ובכל זאת זה עדיין נראה חריג בנוף. בפורים כל הבנות בגן של נבו היו מחופשות לנסיכות, חוץ מג'יימי, שאמא שלה רופאה. נבו חזר הביתה וסיפר שג'יימי התחפשה לרופא.

ניצן עם פרינס אריק (צילום: נועה יחיאלי)
הנסיך אריק, מודל גבריות הולם | צילום: נועה יחיאלי

>>>בשבוע שעבר סיפרתי לכם איך מזייפים מבטא אמריקאי<<<

אני מנסה לנטרל את ההבניה המגדרית אצל נבו וניצן כבר עכשיו, כשהם צעירים, כשהעולם שבחוץ עוד לא לכלך להם את הראש ואת התפיסה. יש לי קצת הצלחות, כי הם משחקים בברביות ומבקשים ליומולדת לגו סינדרלה ומדי פעם גם מבקשים שאני אמרח להם לק על הציפורניים, כמו שיש לי. זה קטע, כי נראה לי שאם הייתה לי בת לא הייתי מסכימה לה למרוח לק בגיל 4, לנבו ולניצן אני כן מסכימה, דווקא, הפוך על הפוך.

בשני החורפים האחרונים שניהם הלכו במגפי שלג סגולים וורודים, כי זה מה שהיה לנו בבית; בהתחלה הם לא אמרו כלום ואני חושבת שהם אשכרה לא חשבו שיש עם זה איזושהי בעיה, אבל אחרי כמה ימים נבו חזר הביתה וביקש מגפיים אחרים. שאלתי אותו מה לא בסדר. הוא ידע שאם הוא יגיד לי שוורוד זה צבע של בנות אני אגיד לו שזה לא נכון, והוא כבר קלט שכל שאר האנשים כן חושבים ככה, אז הוא פשוט אמר לי שהוא לא אוהב את הצבע הזה, ועם זה לא יכולתי להתווכח. שלחתי לו לגן גם מגפיים שחורים שחששתי שאולי יהיו טיפה גדולים עליו, ואחרי כמה ימים ראיתי שהם זרוקים זנוחים בצד ושהוא חזר לוורודים בלי להגיד כלום.

"אמא, לבנות יש בגוף שלושה דברים שונים מלבנים", ניצן הכריז בשמחה יום אחד ואני כבר חששתי שהוא הולך להגיד "פיפי, ציצי ושיער ארוך". הוא אמור לדעת שגם לבנים יכול להיות שיער ארוך, כמו צ'אנג לי וג'ון סמית ורוב רוי.

"לבנות יש פיפי אחר, ציצי, ואין להן שפם!" הוא אמר.

"נכון!" אמרתי בהקלה, "לרוב הבנות אין שפם, אבל אם חלק רוצות שיהיה להן, זה גם בסדר".

"נכון, וגם מותר להחליט אם אתה רוצה להיות בן או בת", ניצן הוסיף.

"וגם מותר להתחתן עם מי שרוצים, בנים או בנות", נבו דקלם.

"רק לא עם ילדים", ניצן הזכיר.

"נכון מאוד, ילדים שלי", אמרתי בגאווה.

תרמתי למאבק או הזקתי לו?

אני מנסה להעביר להם מסרים הכי אופן מיינדד, שידעו שמותר להם להיות מי שהם רוצים, אבל לפעמים אני כבר מבלבלת את עצמי. תוך כדי משחק עם ניצן תפסתי את עצמי מחפשת נסיכה בתיבת הפליימוביל, ואז חושבת לעצמי שאני יכולה לבחור לתפקיד הזה גם דמות עם גוף גברי, כי הרי נסיכה לא חייבת גוף נשי עם קימורים, אין לי זכות לכפות מוסכמות חברתיות על דמות פליימוביל.

ולפעמים מרוב שאני מתאמצת יוצא לי הפוך. אני מספרת להם סיפור לפני השינה ונותנת בכוונה לדמויות הגבריות את כל התפקידים הנשיים המסורתיים: האבות מטפלים בילדים ומייעצים להם ומבלים איתם ולמעשה נוכחים בחיים שלהם עד כדי כך שהאימהות הופכות לצל חיוור, ואז מה בעצם עשיתי? תרמתי למאבק או הזקתי לו? אני גם מעודדת אותם בהתלהבות לצפות בסדרות "של בנות" כמו הנסיכה סופיה או ברבי רק כדי לשבור את הדיכוטומיה המטומטמת, למרות שאני חושדת שהתכנים בתכניות האלה עצמן הם די שוביניסטיים. אז הם רואים תכניות בצבע ורוד ולומדים מהן שבנות אוהבות להסתרק ולעשות קניות.

"יש לי עגילים ומחרוזות, מכל מיני פרחים ומפירות, יש לי טבעות על האצבעות, אני הכי יפה מכל הילדות", השיר מהדיסק של דיג-דיג-דוג מתנגן לנו באוטו.

"אמא, תעבירי את השיר הזה! זה שיר טיפשי!" נבו מצטט את מה שאמרתי אני לפני כמה ימים. "למה כל כך חשוב לילדה הזאת להיות יפה? ילדה מטופשת".

אני מעבירה לשיר הבא וחושבת כמה שהמוח שלהם רך וסופג וכל דבר שאני אומרת שוקע, ואיך אני צריכה להיות מאוד זהירה ומאוד חכמה, ואני לא תמיד כזו חכמה, במיוחד לא בתחום הזה. במקום להעביר להם את המסר שילדות לא צריכות לעמוד בפני הציפיה הבלתי אפשרית של החברה מהן להיות יפות ומקושטות, עשיתי לילדה הזו סלאט-שימיינג.

לגו (צילום: נועה יחיאלי)
הרגעים שבהם את כופה מוסכמות על דמות פליימוביל | צילום: נועה יחיאלי

ויש גם את כל הסיפור הזה של איך מגדלים בנים שלא יהיו אנסים. אני רוצה שנבו וניצן יהפכו לגברים עם מודעות גבוהה, כאלה שיסתכלו על כל בנאדם כמו בנאדם, שיהיו רגישים - לא במיוחד לנשים, פשוט למי שעומד מולם.

"הוא אמר די! הוא אמר די! כשמישהו אומר לך להפסיק אתה מפסיק מיד!" אני משתוללת כשאחד מהם הופך משחק לריב אמיתי, "תקשיבו לי טוב, זה הדבר הכי חשוב בעולם, אתם אף פעם לא תמשיכו אם יגידו לכם לעצור, ואתם גם תמיד צריכים להסתכל על הפנים של הילד השני ולראות אם הוא שמח ואם נעים לו במשחק הזה".

אני מנסה ללמד אותם מה זו הסכמה. "תראו איך פרינס אריק מסתכל על אריאל לפני שהוא מנשק אותה", אני מראה להם, "הוא מוודא שהיא רוצה גם להתנשק". אריק מציב מודל טוב לחיקוי במקרה הזה, אבל בגדול הסרטים של דיסני די מאתגרים. אין לי ממש איך להסביר למה הנסיכים מנשקים את שלגיה או את היפיפייה הנרדמת כשהן ישנות, אז אני פשוט אומרת שזה לא בסדר שהם עושים את זה.

ניצן מפנים בצורה די מדהימה את החומר הנלמד. "לא פייר!" אני שומעת אותו קובע בקול רם בהשכבה, כשטל מקריא להם מתוך ספר על אינדיאנים (נייטיב אמריקנס, אנחנו לא פוליטיקלי קורקט בבית) איך נראו התלבושות המסורתיות של הנשים ואיך אלו של הגברים.

ויום אחד הוא מראה לי תמונה של נלה, החברה ולימים אישה של סימבה, כשהעיניים שלה מעוטרות בריסים ארוכים. פעם הסברתי לו שזה מטומטם שבציורים תמיד יש לילדות ריסים ארוכים ולילדים אין, כי לו ולנבו ולאבא יש ריסים אפילו יותר ארוכים משלי. קראתי איפשהו על ילד שגזר את הריסים שלו כי הוא חשב שריסים ארוכים זה לבנות.

"לא פייר!", הוא אומר לי ומצביע על התמונה.

"נכון מאוד ילד שלי", אני אומרת לו והלב שלי מתפוצץ מגאווה. יש תקווה.