יום ראשון האחרון כמעט עבר בלי שידעתי שבעולם החדש שבו אני חיה חוגגים פסחא. יצאתי עם הבנים לגן החיות כשגילינו שיורד גשם. "שיט, אז בואו נלך לג'ימבורי שאתם אוהבים", אמרתי. התכנית שלנו הייתה לנסוע לגן החיות מחופשים לנמרים; נבו באמת היה מחופש לנמר, וניצן היה עסוק בלצרוח שהוא רוצה את התחפושת שנבו לובש ולא את הנמר השני, כי אין לו ציפורניים.
התעלמתי מהצרחות במושב האחורי ונסעתי לג'ימבורי. מגרש החניה היה ריק. "מוזר", אמרתי לעצמי בקול רם. "אוקיי, בנים, סגור פה, שנלך להשתולל במשחקייה בקניון או שניסע למוזיאון הילדים? מה אתם רוצים?"
"אני רוצה את התחפושת של הנמר", ניצן ענה בקול שבור.
"להשתולל בקניון", נבו החליט.
נסענו לקניון, וגם שם מגרש החניה היה ריק. "זה פסחא היום", אישרה לי חברה בסמס, ואני הסתכלתי מסביב ובאמת – כל הכבישים היו ריקים, הקניון היה סגור. "אוקיי, בנים, יש חג היום אז הכל סגור", הסתכלתי אליהם דרך המראה. ישב שם ילד מחופש לנמר. "איזה חג?" הוא שאל בפליאה.
"קוראים לו פסחא, זה לא חג שלנו, זה חג של נוצרים, אנחנו יהודים ולכן אנחנו לא חוגגים אותו", ניסיתי להסביר.
"אנחנו יהודים?" ניצן שאל.
"כן, ופה באמריקה גרים גם אנשים שהם לא יהודים, שהם נוצרים", אמרתי.
"מי לא יהודי?" הוא שאל, ואני ניסיתי לחשוב על מישהו שהבנים מכירים, אבל לא מצאתי כזה וזה הפתיע אותי. הם הולכים לגן היהודי, אבא שלהם עובד בפקולטה ללימודי יהדות, למה אני מופתעת? ובכל זאת, אנחנו בעיר קולג' נידחת במידווסט והילדים שלי לא מכירים אף אחד שאינו יהודי.
"אם יש חג אז בואו נלך למסיבה שלהם", ניצן הציע.
"אני חושבת שזה יהיה די משעמם", אמרתי.
כל הזמן חיכיתי לדבר האמיתי. הוא לא הגיע
התחלתי לנהוג הביתה, וכל הדרך היה בי קול שנדנד: סעי איתם לכנסייה. תכנסו, תראו מה קורה. השעה 11, זו בדיוק השעה של הטקס. מה כבר יכול להיות, מקסימום יהיה משעמם ותחזרו לאוטו. אבל עניתי לעצמי שאין לי כוח, ובטח יהיה שם רק כומר שנושא דרשה או משהו. זה לא מעניין בשביל ילדים. חבל שלא ידעתי שהיום זה פסחא, הייתי מחפשת משהו שמתאים לילדים, שנכיר ונחווה את החג. אבל לא עשיתי את זה ועכשיו פספסנו את ההזדמנות ואנחנו סתם נוסעים הביתה.
גם בחג המולד הרגשתי תחושה של החמצה. תכננתי שנשתתף במלא פעילויות לקראת החג, דמיינתי לי עצי אשוח מוארים ומבוגרים עם כובעי סנטה שרים אקפלה ברחובות והצגות קהילתיות של מעמד המולד הקדוש וכל מיני דברים שראיתי בנצרת ובבנות גילמור, אבל לא קרה כאן שום דבר כזה. הרחובות באמת היו מקושטים בגרינלדות וזה היה יפה כמו בסרטים, בכל מקום התנגנו שירי כריסמס דביקים ויפים, ואני מודה שמקהלת החובבים הקהילתית שהתקבצה אחר הצהריים בספריה הציבורית ופתחה במזמורי חג חיממה לבנים ולי את הלב. אבל כל הזמן חיכיתי לדבר האמיתי והוא לא הגיע אף פעם, גם לא כשסנטה זקן ושמן ניסה לדובב את הבנים לשבת לו על הברכיים באמצע הקניון.
זה לא שלא ניסיתי. המורה בקורס לאנגלית חילקה בכיתה הזמנה לטקס של ערב חג המולד בכנסייה, אבל הגענו בשעה איחור והוא בדיוק הסתיים והאולם התרוקן. נבו וניצן עלו על הבמה והציצו לעריסה של בייבי ג'יזס, והכומר שקלט את הפרצופים החדשים ישר עט על הדג השמן ועשה איתנו היכרות. ניסינו להסביר לו שרק רצינו לחוות משהו מאווירת החג והוא כנראה הבין מזה שאנחנו מתעניינים בנצרות והתחיל לפרט לנו את כל הפעילויות, שעות התפילות ולוחות הזמנים של שיעורי יום ראשון שהוא מציע בכנסייה. אחר כך חשבנו ללכת כמו כל יהודי ארצות הברית ל"'צ'ייניז אנד א מובי", ארוחה במסעדה סינית וסרט, כי מסתבר שרק המסעדות האסיאתיות פתוחות בערב חג המולד וכל בתי הקולנוע ריקים וזו מסורת יהודית ידועה וארוכת שנים, אבל היה מאוחר ונבו וניצן התחילו לאבד את זה ונסענו הביתה.
בהאלווין דווקא די השתתפנו. הכנתי לבנים תחפושת מכוערת של צבי נינג'ה מתבנית אלומיניום חד פעמית בתור שיריון, אבל איך שהגענו לאירוע הם ביקשו להשאיר אותו באוטו והלכו בלי. בערב יצאנו לסיבוב טריק אור טריט בשכונה העשירה שצמודה לשכונה שלנו. ריחמתי על השכנים ששמו דלעת מחוץ לדלת כדי לסמן שהם במשחק, כי זה היה נראה לי די תובעני, לפתוח כל שלוש דקות את הדלת ולהגיש קערת ממתקים. היו כאלה שפשוט השאירו את הקערה בכניסה וכתבו "חג שמח, לקחת רק ממתק אחד לכל ילד בבקשה", וגם בשבילי זו הייתה הקלה כי כל הסמול טוק המחויך הזה עם זרים היה די מעייף. אחרי שבעה בתים בערך הבנים שלי הכריזו שהם שבעים וביקשו לחזור הביתה. "אין שירים, אין הצגות, אין תהלוכה, אין רונדו", אמרתי לטל, "לובשים תחפושות וטוחנים ממתקים, אפילו בשביל ילדים זה קצת משעמם".
לפחות היינו עושים וי על החוויה
חבל שלא הייתי במסיבת האלווין של מבוגרים, כזו שיש בה סנדוויצ'ים בצורת עכבישים ואנשים שמתחפשים עד כדי כך שאי אפשר לזהות אותם, ככה בטוח הייתי מצליחה להבין על מה כל המהומה של ליל כל הקדושים. חבל שלא התארחתי בבית אמריקאי עם מתנות מתחת לעץ אשוח וגרביים תלויות, אז הייתי מרגישה באמת מה זה כריסמס. אולי אם הייתי רואה תרנגול הודו ענקי מוגש לשולחן הייתי יודעת איך זה לחגוג את חג ההודיה, אבל בחג הזה נסענו לדודים משיקאגו ובאמת הייתה סעודה משפחתית גדולה וגם היה טרקי, אבל לא יכלתי שלא לתהות אם זה נראה קצת אחרת אצלם בגלל שבכל זאת הם יהודים, ואת תרנגול ההודו הם חתכו לפרוסות לפני שהגישו לשולחן.
ועכשיו גם פסחא עבר ולא חיפשנו ביצי פסחא, ובכלל אני לא יודעת מה זה ביצי פסחא ומה זה החג הזה ואיך הוא קשור לארנבים. מדהים איך אפשר לחיות בתוך עולם ולא להיות קשורים אליו בכלל: בעולם שלנו פורים הסתיים לפני שבוע ואנחנו עדיין מתחפשים בכל יום למשהו אחר, ובעולם שבחוץ החניונים ריקים וכולם בכנסייה, או בבית, או איפשהו, אין לי מושג כי אני לא מכירה נוצרים.
אסור היה לי להתעצל, הייתי צריכה לנסוע עם הבנים לכנסייה לראות את הטקס של פסחא. זו הייתה יכולה להיות חוויה מעניינת, או מקסימום משעממת, אבל לפחות היינו עושים וי על החוויה. זה הזכיר לי קצת את הטיול אחרי הצבא בדרום אמריקה, כשהלכתי לעשות סנפלינג/מצנח רחיפה/ראפטינג למרות שלא רציתי, כי לא הייתי מוכנה להפסיד שום חוויה. הגענו לארצות הברית לתקופה כל כך מוגבלת, עברו כבר שבעה חודשים ואני מתחילה להרגיש איך הזמן הולך ואוזל. כולם אומרים שהשנתיים הראשונות של הרילוקיישן הן בעצם כמו טיול משפחתי ארוך, ואצלנו השנתיים האלה הן הראשונות וגם האחרונות ואני בלחץ להספיק כמה שיותר.
קשה שלא להרגיש כשהאמריקאים מתכוננים לקראת חג. כשרק הגענו הייתי המומה לראות בכל החנויות כבר בספטמבר מדפים שלמים שמוקדשים להלווין, שנחגג בסוף אוקטובר, וביום שאחרי הלווין כל המדפים נעלמו ובמקומם הוצבו מדפי חג ההודיה, ומיד לאחריו מדפי חג המולד. ציפיתי לראות מה יעשו בכל החנויות אחרי שחג המולד וראש השנה יעברו, כי לא נשארו להם חגים יותר, אבל אז גיליתי שגם וולנטיינס דיי זה חג שמחזיק מדף שלם ואפילו לסנט פטריקס דיי ולסופרבול הקדישו מדף. לכל חג יש צבעים אופיינים (הלווין זה כתום, כריסמס זה ירוק ואדום, וולנטיינס דיי זה ורוד), ובחנויות מוכרים ממתקים מותאמים ומרצ'נדייז חגים, ואני לא מצליחה להבין מי קונה את כל השיט הזה ומה עושים איתו, כי למרות שאני רואה בעיניים שהחג מתקרב, בסופו של דבר אני לא חוגגת אותו – למרות שאני מאוד מנסה. קשה לחגוג חגים של אחרים.
גם לחנוכה היה מדף שלם בטארגט, עם בובות של "אורתודוכס ג'ו" וחנוכיות וברכות וסביבונים שכתוב עליהם נס גדול היה שם. התלהבתי מאוד לראות את זה והמורה שלי לאנגלית הסבירה לי שבאמריקה חושבים שחנוכה זה החג הכי גדול ומשמעותי ליהודים; זה כנראה בגלל שיהודי ארצות הברית עושים ממנו עניין כדי לייצר אלטרנטיבה לחג המולד הנוצץ, הפוטוגני והזוהר.
אז זהו, אני לא אפספס יותר הזדמנויות. מה החג הבא? הרביעי ביולי? סיפרו לי שביום העצמאות האמריקאי נהוג לעשות ברביקיו ולצפות במופעי זיקוקים. חייבת לנסות את זה, נשמע כמו חוויה.
שלושה דברים שלא ידעתי על חגים באמריקה
כמעט כל החגים הם בשני או בחמישי. האמריקאים חכמים, הם לא קושרים את המועדים שלהם בתאריכים אלא קובעים אותם "ביום חמישי האחרון של אוקטובר" או "ביום השני השלישי של פברואר". זה אדיר כי זה תמיד צמוד לסוף השבוע ויוצר סופ"ש ארוך. מצד שני, זה מבטל כל סיכוי לגשר.
האמריקאים בונים תפאורות לחגים. לא רק בסופרים מרגישים את החגים שלושה חודשים מראש, גם את הבתים הפרטיים שלהם האמריקאים מקשטים בתמת החג הרבה הרבה זמן לפני החג. הם משקיעים בשלדים, קורי עכביש ודלעות בהלווין ובאורות מרהיבים סביב הבית ועל העצים לקראת חג המולד. נו טוב, לנו יש סוכה בחצר, חנוכייה על החלון ודגלון על האוטו.
פסחא לא קשור לפסח. מסתבר שזה חג שמציינים בו את תחייתו של ישו אחרי הצליבה והוא נחגג בתחילת האביב. ויקיפדיה גם סיפרה לי שמקורו של ארנב הפסחא הוא באגדות פגאניות גרמניות, ושהוא זה שמחביא את ביצי הפסחא כדי שהילדים יחפשו אותן בבוקר החג. למדנו משהו.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com