השבוע אבא שלי פה, יופי, אני אוכל סוף סוף לקנות את המייק אפ החדש שאני צריכה. אני חושבת את המחשבה הזו ומיד מתביישת בה, לא נעים לי להסתכל על אבא שלי כמו על ארנק מהלך, אני שמחה שהוא פה ולא בגלל הכסף, אבל מה לעשות, יש לו כסף. ולנו אין.
כל כך אין לנו כסף שלפני שקניתי עכבר חדש למחשב התלבטתי והתמלאתי ייסורי מצפון ועשיתי מיליון חישובים איפה זה יכול לעלות לי פחות ובסוף הזמנתי מעלי אקספרס במקום לקנות בטארגט. באופן כללי אני לא קונה שום דבר (שום דבר!) לפני שאני בודקת אם אפשר להשיג אותו במקרה ב"דולר טרי", ובגדול הכל אפשר להשיג בדולר טרי. מאז שהגענו הנה ישבתי לעבוד אולי שלוש פעמים בבית קפה, ואם אני כבר מגיעה לבית קפה ומתפתה לקנות לעצמי עוגייה אני אשכרה בוחרת את זו שעולה חצי דולר ולא את זו שעולה דולר וחצי.
כל כך אין לנו כסף שאני נוסעת לשיקאגו בחברת אוטובוסים שהנסיעות שלה עולות דולר אחד, ובהתאמה כל מי שנוסע באוטובוסים שלה הם הומלסים. פעם אחת אחרי שהאוטובוס התרוקן ראיתי שההומלסית שישבה לידי השאירה מטען לסמארטפון על המושב, אז לקחתי אותו וזה המטען הכי מהיר ויעיל שהיה לי בחיים אבל טל היה מזועזע שלקחתי משהו שהיה של הומלסית. בשבוע הראשון שלנו פה הגננת של נבו אמרה לי לא לקנות בגודוויל כי זה יד שניה מגעיל ומטונף, אז כמובן שרצתי לשם מיד ומאז זו אחת החנויות האהובות עליי. טוב, אולי הסעיף הזה היה יכול להיות רלוונטי גם אם היה לי כסף, טוב, אולי בעצם גם רוב שאר הסעיפים.
כל כך אין לנו כסף, שטל גילה לי שהוא ממש שמח כשקולגות שלו קובעים איתו לצהריים בחוץ, כי הוא יודע שהוא יקבל ארוחה טעימה בחינם. כשגיליתי שכולם באמריקה עושים כסף מהזבל שלהם, הצלחתי למכור באינטרנט מעיל ישן שהיה גדול עליי ולקבל עליו בקלות 10 דולר. לפני שהקיץ התחיל סידרתי לבנים את ארון החורף ויצאתי לקנות להם את כל הבגדים לעונה הבאה-הבאה, ולעצמי אני קונה בגדים רק כשאמא שלי פה. ועכשיו אבא שלי פה, והוא לא יבוא איתי לקניות אז אני צריכה להשיג את הכסף בדרך אחרת. נניח, לבקש.
"את לא מתביישת? לבקש מאבא שלך 40 דולר?" טל הסתכל עליי המום. באמת הרגשתי מפגרת. אבל האמת היא שלמרות ש-40 דולר נשמע ממש מעט, זה בכלל לא, זה איזה 150 שקל, וכן, אני עדיין ממירה לשקלים לפעמים. היה שלב בו נתתי לדולר להשתלט לי על החישובים, זה לא היה חכם, כי כשאת קונה בדולרים ההבדל בין 5 ל-20 דולר נראה לך זניח אבל בעצם זה ההבדל בין 20 ל-80 שקל, ולכן חזרתי לחשב בשקלים כדי לא לאבד את הראש.
"עניי הקהילה" זה אנחנו
המצב הכלכלי הדחוק שלנו פה באמריקה נוכח בחיים שלנו כל הזמן, הוא מאוד נראה לעין. כולם יודעים. "זה רכב של פוסטים או רכב של יורדים?", חברה שאלה באחד האירועים של הישראלים, כשאחת המשפחות ביקשה לצאת מהחניה ולא ידעה של מי הרכב שחוסם אותה. "זה אוטו של מקבל מלגה או של מקבל משכורת?", היא חידדה, וכולם צחקו כי כולם ידעו בדיוק למה היא מתכוונת. כל ישראל חברים, ואנחנו עושים חגים ביחד ומקשקשים בוואצפ וכאילו כולנו באותה סירה, אלא שזה ממש לא נכון. יש את אלה שכבר עובדים כאן, כי המעסיק שלהם מישראל שלח אותם לרילוקיישן או כי הם עשו פה תארים מתקדמים ונשארו, ויש את משפחות הפוסט-דוקטורט. לקבוצה הראשונה יש כסף, לקבוצה השנייה אין; הקבוצה הראשונה חיה בבתים עצומים, הקבוצה השנייה בדירות קטנטנות. הפער קיים והוא ברור וזה עוד אפילו בלי שיהיו במדיסון הייטקיסטים.
השכונה הצמודה למגורי האוניברסיטה שלנו היא השכונה הכי יוקרתית בעיר, לשם כל ההורים מהשכונה שלנו לוקחים את הילדים שלהם בהלווין לשחק "טריק או טריט" ולקבל ממתקים. זו שכונה עם בתים גדולים ויפים ונוף לאגם, ומיד כשהיא מסתיימת מתחילים המגורים שלנו, בנייני דירות עם שני חדרי שינה ודשא וגרילר משותף. כשאני אומרת למישהו מקומי שאני גרה בשכונה שלנו אני מנסה להבין מה המשמעות של זה בשבילו: האם הוא מתרשם מהעובדה שאנחנו משפחת אקדמיה, או מתייג אותנו כעניים? מה חושב עליי כיילב השליח כשהוא מכניס את המצרכים שהזמנתי מהסופר לסלון הפיצי שלנו? האם הוא יודע שמסלול ההכשרה של אקדמאיים הוא ארוך ולא מתגמל, אבל מכיר ביוקרה החברתית המתלווה לתואר דוקטור? ואולי רק בישראל אנחנו מחשיבים אנשים משכילים בגלל שאנחנו יהודים והשכלה זה עניין גדול אצלנו או משהו, ואצל האמריקאים בכלל לא? אולי פה זה לא משנה אם אתה שרברב או דיקן האוניברסיטה, כל עוד יש לך בית גדול עם חצר?
"יש לתואר אקדמי משמעות", אמר לי חבר ישראלי שחי בארה"ב כבר עשרים שנה, "אבל זה צריך להיות תואר שמחזיק מים, כמו רופא, מהנדס או עורך דין. שימי לב עכשיו, לקראת הבחירות: אנחנו יודעים שקלינטון היא עורכת דין אבל לא יודעים כלום על אף אחד אחר. אבל כן, את צודקת, גם הגודל של הבית בהחלט משפיע. אם יש לך כסף, ובעיקר אם יש לך הרבה - התואר ממש לא משנה".
הדירה הקטנה גם מגבילה את הקשרים החברתיים שלנו פה. יש כמה משפחות שהיינו רוצים לחזק איתן את הקשר, אבל ממש אין לנו מה להציע להן. אנחנו לא יכולים להיפגש אצלנו כי צפוף ואינטנסיבי ולא נוח, וכמה אפשר לבוא אליהם או לקבוע לפיקניקים בפארק?
גם בגן של הבנים יודעים שאין לנו כסף. הגן שייך לקהילה היהודית שכל הזמן פונה להורים ומבקשת תרומות. אנחנו אף פעם לא תורמים, בקושי יש לי לשלם שכר לימוד. כשיש אירוע של הקהילה שהוא כביכול חינמי אבל ב"תרומה מוצעת של חמישה דולר לאדם", אנחנו שמים חמישה דולר לכל המשפחה או לא שמים כלום. בקיץ ביקשו בגן שאביא לילדים נעלי מים ולא בדיוק הבנתי מה זה, אז הגננת הוציאה מהמחסן מיכל פלסטיק ענק מלא בבגדי ים וציוד בריכה. היא הסבירה שמשפחות שעוזבות תורמות לפעמים את הציוד שלהן לגן, ושאנחנו יכולים להשתמש.
"למה אני צריכה לקנות נעלי בריכה לבנים אם לגן יש כל כך הרבה?" שאלתי את טל בערב. "המשפחות שעוזבות צריכות להעביר ארגזים של בגדי ילדים ישר אליי. ולמה הגן מבקש מאיתנו כל הזמן נדבות ותרומות? בכל יום שישי הבנים צריכים להביא מטבע כדי לשים בקופת הצדקה בשביל עניי הקהילה, ואני לא מבינה מי אלה העניים האלה, זה אנחנו! אנחנו עניי הקהילה, הגן צריך לתרום לנו!"
הייתה פעם אחת בה העוני הגיע למצב מצוקה כמעט רציני. הייתי חייבת לשלם שכר דירה ותשלום לגן אבל בחשבון האמריקאי לא היה מספיק כסף, ואסור לנו להיכנס למינוס בכלל. ביקשנו מהבנק הישראלי שיעביר לנו הלוואה, אבל זו פעולה שלוקחת כמה ימים ובינתיים היינו מרוששים לגמרי. החברים שלנו לא היו בעיר כדי שנבקש מהם מאה דולר, ברור שהיה יום שישי כי דברים כאלה תמיד קורים ביום שישי (או בערבי חג, למתקדמים) ואנחנו ישבנו בבית וספרנו את השטרות שנשארו לנו בארנקים.
"יש לנו פה 265 דולר במזומן", טל אמר, "אז בואי נפקיד עכשיו בבנק 250 דולר כדי שהצ'ק של השכר דירה לא יחזור ויישארו לנו עוד 15 לקניות לסוף השבוע". הלכנו לסופר עם 15 דולר במזומן וחישבנו תוך כדי תנועה כמה מוצרים אנחנו יכולים להעמיס. אני תמיד מסתכלת על המחירים ובוחרת את הכי זול, אבל אף פעם לא הגבלתי את עצמי בכמה מהכי זול מותר לי לקחת.
ביום שני הכסף מישראל עדיין לא הגיע. חשבתי לדבר עם המנהלת של הגן, להסביר לה שחסרים לי פחות ממאה דולר כדי לשלם ושאני מחכה לכסף מישראל ושהוא בטוח יגיע מחר, אבל זכרתי שאמרו לי פעם שאצל האמריקאים לא מקובל לדבר על כסף וירדתי מזה.
"מחר מנתקים לי את הטלפון אם לא נשלם", טל אמר לי ביום שלישי בבוקר, כבר קצת בלחץ.
"בסדר, הסכום הועבר, ניצלנו", הרמתי את העיניים מהאתר של הבנק. "אני כותבת את הצ'ק לגן עכשיו".
כסף דווקא כן קונה אושר
אני צריכה להתעסק די הרבה בנושא הזה של הכסף ושל היעדרו, אבל זה לא באמת מטריד אותי. אולי אני לא מתרגשת מזה כי אני יודעת שאנחנו לא באמת עניים, רחוק מזה, זה רק מצב זמני ואפילו אם הוא היה קבוע הייתי צריכה להגיד תודה כל יום על זה שיש לי ולמשפחה שלי מה לאכול ומה ללבוש ואיפה לישון.
"אנחנו לא נהיה אנשים ממש עשירים אף פעם, נכון?" שאלתי את טל. "למרות שבארץ תהיה לנו הכנסה סבירה פחות או יותר, אתה תעבוד באוניברסיטה ואני אהיה נניח משוררת ילדים מוערכת, טוב מזה אין הרבה כסף, אולי אני יכולה לכתוב להיטים לזמרים, זו יכולה להיות הכנסה טובה. אני אחשוב על עוד רעיונות".
"נראה לי שתמיד נהיה מעמד בינוני שחוק", טל אמר. "בישראל של היום כמעט בלתי אפשרי לעשות מוביליות חברתית ולעלות מעמד. אפשר רק לרדת".
זה בסדר, בסופו של דבר לא באמת אכפת לי לחיות חיים צנועים, הרי גם אם היה לי מלא כסף עדיין הייתי נראית שכונה והייתי מעדיפה מסעדות פועלים וחנויות יד שניה. בסך הכל לפעמים אני רואה בסופר איזו אריזת עוגיות כזו פנסי, או איזה דליקטס נחמד, ומתחשק לי להיות מין בעלת בית כזו שיכולה להרשות לעצמה לקנות את זה ואז להגיש את זה בבית לאורחים בנונשלנטיות, או לאכול בעצמי לבד. או לחזור מנסיעה ולעצור בדרך במקום מגניב לאכול, לא בקטע של חומוס-צ'יפס-סלט עם הילדים אחרי טיול בג'ילבון, בקטע של משהו יותר מפנק, כמו שההורים שלי מרשים לעצמם לפעמים. אנחנו לא מרשים לעצמנו, אפילו בערב שישי אחד כשהייתי עצובה כי עמדנו לאכול לבד לא העליתי על דעתי להוציא כסף על ארוחה בחוץ.
"תלכו למסעדה", אמא שלי אמרה לי בסקייפ.
"אנחנו לא יכולים ללכת למסעדה", אמרתי.
"אתם כן יכולים", היא התעקשה.
התעצבנתי. "אמא שלי לא הגיונית!" אמרתי אחר כך לטל. "מצד אחד היא יורדת עליי על כל דבר שאני קונה ואומרת לי שאני לא רוטשילד, ומצד שני היא מציעה לי ללכת למסעדה ביום שישי בערב רק כי יש לי מצברוח".
"אמא שלך צודקת", הוא אמר, "זה דווקא מאוד הגיוני. היא אומרת לך שאולי אין לך הרבה כסף, אבל את המעט שיש צריך לשמור בדיוק בשביל הרגעים האלה. אם ארוחה חגיגית מחוץ לבית יכולה לעשות את ההבדל בשבילך בערב מסוים, את צריכה לשחרר את האגרוף ולהוציא ברוחב לב".
נדמה לי שהבנתי. בעצם, הם אמרו לי שאפשר לקנות אושר בכסף, או לפחות קצת אושר בקצת כסף. כל הפעמים בהן התפשרתי על עוגיות בחצי דולר במקום בדולר וחצי התקבצו לכדי האפשרות לשמח אותי ביום מעונן, וזה היה די נחמד. נראה לי שגם כשאהיה כותבת להיטים לזמרים עשירה ומצליחה אני אנסה לזכור את השיעור הזה.
שלושה רעיונות לא טובים בקשר לכסף
זה לא רעיון טוב להשתמש בקופות צדקה שהבנים הכינו ביצירה בגן בתור קופות החיסכון הפרטיות שלהם. זה אמנם נראה אותו דבר, יש חריץ למעלה ובעצם מה כבר ההבדל, אבל זה לא עובד וזה עשוי לגרום לילד בן שלוש וחצי להגיד שהוא אוסף בקופת החיסכון שלו כסף לעניים ולאמא שלו לצעוק בהיסטריה משפט נוראי כמו "לא, אתה מתבלבל! זה לא לעניים, זה בשבילך!" ואין איך לצאת מזה טוב.
זה לא רעיון טוב לחלק תמיד שווה בשווה. סבא הסכים לקנות לבנים מתנה בסכום של עד חמישים דולר, נבו בחר מתנה בארבעים וניצן בעשרה דולר ושניהם היו מרוצים, אז גם אני.
זה לא רעיון טוב לקחת בגדים מאיסוף לצדקה ולמכור אותם. לא שניסיתי, נשבעת, אבל מודה שזה עבר לי בראש. מה, יש באולם הספורט של השכונה שלנו ארגז כזה שהדיירים שמים בו ציוד שהם לא צריכים והדיירים האחרים מוזמנים לקחת ממנו מה שהם רוצים, ופעם בשבוע מגיע ארגון צדקה ומרוקן את מה שנשאר. ואני מוצאת שם המון מציאות, ופעם אחת לקחתי הביתה חולצה לבנה ובבית מדדתי אותה וגיליתי שהיא לא טובה עליי וחשבתי שאני יכולה למכור אותה די בקלות, אבל זה היה ממש מוגזם ולא עשיתי את זה, אחרת בחיים לא הייתי מספרת.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com
בשבוע שעבר סיפרתי לכם על החופשה המשפחתית המושלמת