"תגידי, כמה את סובלת שם מ-1 עד 10?", שאלה חברה שלי מהארץ בשיחת צ'ט שגרתית יום אחד. 

"0", הקלדתי תשובה בלי לחשוב פעמיים, "כיף לי כאן".

היא הייתה מופתעת, ופתאם קלטתי שאולי כל מי שמכיר אותי יהיה מופתע. באמת סיפרתי הרבה על משברים ועל דרמות ופחות על שגרה טובה, כי ככה זה בני אדם, תמיד יתמקדו בחסרונות. אבל האמת שטוב לי, טוב לנו, טוב מאוד אפילו. התאהבתי באמריקה ועדיין לא התחלתי להתגעגע לישראל, וזה שם אותי בסיטואציה קצת לא נוחה.

שמתי לב שכשאני מדברת בסקייפ עם ההורים שלי אני חוששת להיראות עגומה או במצב רוח ירוד, כדי שהם לא ידאגו שרע לי, ומצד שני אני גם לא רוצה לשדר שאני מבסוטה מדי פה כדי שהם לא ייכנסו לסרטים. מספיק שאני כבר נכנסתי: מה יש פה, למה זה עושה לי כל כך טוב ומה זה אומר על העתיד שלי? בחיים לא חשבתי שיש סיכוי שאני ארצה להישאר באמריקה ואוותר על החיים בישראל אבל פאק, שנים שלא הייתי כל כך מאושרת.

משתדרגת באמריקה
היה כיף לחיות בארץ. אבל עכשיו עוד יותר כיף

100 אחוז שביעות רצון

קל להתאהב באמריקה. כל מה שאומרים עליה נכון: הכל פה רגוע, אין שום סיבה להתעצבן. כל הקלישאות התאמתו. כשבאופן עקבי יום אחרי יום כולם נחמדים אליי (נחמדים ברמה כזו שאם במקרה נוצר קשר עין עם אדם זר הוא תמיד יחייך אליי, ואם בטעות אני אמשיך לבהות הוא יגיד 'היי'), כשהנהיגה בכביש לא מלחיצה (הכביש הוא לא שדה קרב, הוא סתם מרחב נינוח בו נעים יחד רכבים שונים תוך תיאום והתחשבות), כשהרופא מקבל אותי בדיוק בשעה בה נקבע התור שלי, כשכולם זזים הצידה באמוק כשאני מנסה לעבור עם העגלה בסופר (כי הם נורא מכבדים את המרחב הפרטי של כל אדם או כי הם נורא נרתעים ממגע עם זרים, היינו הך), כשהדשא תמיד נקי – זה מחלחל פנימה.

בארץ הסטרס היה בכל מקום, וכל דבר היה מוציא אותי משלווה: למה הרכבת מאחרת ולמה כולם צריכים לעמוד ולמה החיילים הערסים שומעים באוזניות ככה שכל הקרון שומע את המוזיקה פח שלהם ולמה אף אחד לא עונה בקו של הביטוח הלאומי ולמה כל העולם מלא בחרא של כלבים. בישראל הסתובבתי עם תחושה תמידית שמישהו איפשהו מנסה לדפוק אותי, וזה מתיש את הנפש. כאן מבטיחים לי בסופר מדיניות של "100 אחוז שביעות רצון": זה אומר שאם הקלמנטינות או שואב האבק יתקלקלו לפני הזמן שלהערכתי הם אמורים להתקלקל, אני אקבל עליהם את הכסף בחזרה גם אם לא אמצא את הקבלה.

משתדרגת באמריקה
ככה נראים אנשים שטוב להם

לאט לאט, בלי שהרגשתי, התחלתי להירגע. ברור שיש ימים בהם אני קמה בבוקר ושונאת את בעלי ושונאת את עצמי ושונאת את החיים, אבל לפחות אין גורמים חיצוניים שמלבים את השנאה. להיפך. כשאני נוסעת להביא את הבנים מהגן אני עוברת לפעמים עם האוטו מול אישה מבוגרת אחת קבועה שצועדת ומנופפת לשלום לכל מכונית שחולפת מולה. זה די נחמד! מוזר שהנימוס והאדיבות האלה מדברים אליי, אני בכלל לא בנאדם כזה מנומס, אני קיבוצניקית שכותבת מיילים שאף פעם לא נפתחים במילים "אני מקווה שאני מוצאת אותך בטוב" ושחושבת שנחמדות היא תכונה מוערכת יתר על המידה, שהרבה יותר שווה להיות מצחיק או מעניין מאשר להיות נחמד. אבל כנראה שבאהבה אין חוקים, כי עובדה שהתאהבתי: בישראל הייתי אומרת שאיש שמנופף לכל מכונית שעוברת הוא כנראה לוקה בשכלו, ותכל'ס אולי באופן אובייקטיבי זה דבר די מוזר לעשות, אבל על רקע בתי הענק עם דגלי ארצות הברית האישה הזו נראית לי כמו סמל הטוב האמריקאי, ואני מנופפת לה בחזרה בלב שלם ומלא שמחה.  

לא אכפת לי מהעניים שלכם

"את חיה בסרט", טל ענה לי כשהתחלתי להתבכיין לו שטוב לי מדי וזה מבלבל אותי. "אנחנו גרים במקרה בעיירת קולג' קטנה ונעימה, אבל באמריקה יש את אותו השיט שיש בישראל. נסעתי באוטובוס באל-איי והוא היה מפוצץ ומגעיל, ואת רואה שם את כל האנשים הגמורים והמסכנים חוזרים ממשמרות לילה, זה ממש לא עולם שכולו טוב".

זה כנראה נכון, אבל זה לא מפריע לי. אני אורחת פה, וזה נותן לי פס מהמון דברים. בגדול, פשוט לא אכפת לי כאן משום דבר: לא אכפת לי מהמקום הזה ולא אכפת לי מהאנשים האלה, לא אכפת לי מהבחירות שלהם לנשיאות ולא אכפת לי מהעניים שלהם, וזה מאוד נוח לחיות בלי שאכפת לך כי כלום לא נכנס לך ללב. זה משחרר לחיות בעולם בו לא מעניין אותי מה הגננות של הילדים חושבות עליי או אם נוסעי האוטובוס מסתכלים עליי כשאני עולה (בקו 890 לרמת החייל הרגשתי תמיד כאילו תא ההיפסטרים הסודי נפגש שם מדי בוקר במיוחד כדי להתבונן בי במהלך הנסיעה ולהריץ עליי דאחקות אחרי שאני יורדת). הלב שלי פשוט נקי מדאגות, מכעס ומטרדה. אין שום רעשי רקע. למה לעזוב?

משתדרגת באמריקה
אווירת ערב חג? פה מחזירים קלמנטינות מקולקלות ומקבלים את הכסף בחזרה

אני חייבת סיבה טובה לחזור לארץ. ולא, המשפחה והחברים זו לא סיבה מספיק טובה, עם כל הכבוד, זה צריך להיות משהו יותר גדול מזה. אני רוצה להתגעגע לאווירה, לאוויר, לריחות, לרוחות של סתיו; לחורש הים תיכוני, לשירים של ערב חג ברדיו. אבל בינתיים אני עוד לא מתגעגעת לכלום, לא למשפחה, לא לחברים, לא לחורש ובטח שלא לחרא של הכלבים.

אני חייבת סיבה טובה לחזור כי להישאר כאן זו פשוט לא אופציה. להישאר לחיות באמריקה מרגיש לי כמו לאכול בשר ושעועית לארוחת בוקר, שזה סבבה והכל למי שבקטע, אבל פשוט לא בשבילי.

"אתם לא תחזרו", פסקה החברה שלי אחרי שסיפרתי לה איך אני מרגישה.
"אנחנו נחזור", עניתי לה בביטחון. אני עוד לא יודעת בדיוק למה, וגם אם כבר יש לי כמה רעיונות אני עדיין לא מרגישה אותם בוערים לי בגוף ובלב. בינתיים פשוט כיף לי להנהן בנימוס כששואלים אותי איך היה היום שלי ואני נהנית מהשלווה ומהשקט. צריך לאגור הרבה מהם, אני אזדקק להם בעתיד כדי לא להתעצבן ברכבת.

3 דברים שבכל זאת יותר טובים בישראל (ותאמינו לי, היה לי מאוד קשה למצוא שלושה)

האוכל הישראלי. אין הרבה מה להרחיב בקטגוריה הזו, היא ידועה מאוד, בישראל יש אוכל מעולה, באמריקה יש אוכל דוחה, נקסט.

החורף הישראלי. חורף של 5-25 מעלות זה גן עדן. גן עדן. אני נשבעת שלעולם לא אקטר יותר על החורף הישראלי עם ימי השבת השמשיים המקסימים שלו.

הצנצנות הישראליות. מה זה צנצנת שהמכסה שלה מחולק לשני חלקים מעצבנים שמתפרקים ונופלים בכל פעם שפותחים אותה? למה זה טוב? לא תמיד צריך להתחכם.


רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר נועה נשארה לבד עם הילדים ואיבדה את זה

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"