אני לא מאמינה שאני יושבת ליד ילד בן ארבע וטופחת לו על הטוסיק כדי שיירדם. זה גרוע שאני עוזרת לו, הוא צריך לדעת להירדם לבד בגילו, אבל אני אעשה הכל בשביל לעוף מהחדר הזה. "ללטף!", אני שומעת את נבו מצווה מהמיטה שממול. טל שיושב לידו חוזר ללטף בלי להתווכח, עדיף להיכנע לטרור מאשר לריב עם נבו בשעה כזו.

"תסתכל עלינו", אני לוחשת כשנדמה לי ששני הבנים כבר די רדומים. "אנחנו חיים ככה כבר חמש שנים. איך נעשה עוד תינוק, איך?"

 שני ילדים זו אופציה?

בזמן האחרון מדברים אצלנו בבית הרבה על תינוק חדש. מדברים-מדברים, אבל מדיבורים לא נכנסים להיריון, ומזל שלא, כי אנחנו לא מצליחים בשום אופן להביא את עצמנו להחלטה שאנחנו רוצים עוד ילד עכשיו, או בכלל.

הכי מתבקש היה שנעשה ילד כל עוד אנחנו באמריקה, כלומר עכשיו. זה לא יקרה. נבו היה בן חצי שנה כשגיליתי שאני בהיריון עם ניצן, ולמרות שהייתי ממש אומללה החלטתי ללכת על זה כי אמרתי שאם אני כבר ממילא סובלת אז יאללה, שיהיה סבל כפול, נתאמץ קצת נקטר הרבה ונגמור עם זה. ואז היו לי שני תינוקות ואין לי מושג איך עשיתי את זה, באמת אין לי מושג כי אני לא זוכרת כלום. אני רק יודעת שעבדנו קשה ועברו חמש שנים והעבודה הקשה לא נגמרת, הם כבר לא על הידיים שלי ואני כבר לא מחליפה ומאכילה ורצה אחריהם שלא יכניסו אצבעות לשקע, אבל אני עדיין מרגישה בשעות הערב כאילו אנחנו חיים בבית משוגעים וכאילו אני מלצרית בשעת עומס או סוהרת שצריכה לדכא מרד אסירים, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי בכלל עומדת שוב ליד עריסה בתנוחת כיפוף מכאיבה ולא טבעית וטופחת על טוסיק של עוד תינוק עד שהוא יירדם.

משפחת יחיאלי - פוטו בלוג סלובניה 7 (צילום: משפחת יחיאלי)
2 אחיות זה די והותר, תודה | צילום: משפחת יחיאלי

"גם לי אין כוח לעוד תינוק עכשיו", טל הודה, "אבל אם לא נעשה אותו עכשיו אני אחזור לעשות טריאתלון, את תחזרי לעשות קריירה, ואז כבר אף פעם לא נצליח להחליט לעשות אותו".

"נו, ואם לא נעשה אותו אף פעם?" שאלתי. אני גדלתי רק עם אחות אחת והמשפחה שלנו אף פעם לא נראתה לי קטנה או עצובה, היה לנו תמיד טונה של הווי משפחתי רק של ארבעתנו ומלא מקום במכונית. זו נראתה לי ברירת המחדל. אני זוכרת שהופתעתי כשגיליתי לא מזמן שההורים שלי רצו בעצם שלושה ילדים או יותר ופשוט לא הייתה להם האפשרות; למרות שידעתי שלקח להם יותר משמונה שנים של טיפולי פוריות לעשות לי אחות, משום מה תמיד הייתי בטוחה שאנחנו שתיים מתוך בחירה.

"אף פעם לא התבאסתי שהיינו רק שתינו", אמרה לי יוני אחות שלי כששאלתי אותה אם היא חושבת שמשפחה קטנה זה מעפן, "אח אחד זה נראה לי הכי טוב, תמיד חשבתי שאם לילד יש שני אחים אז הוא בטח אוהב אחד מהם יותר מהשני".

התחלתי לחשוב שאני רוצה יותר משני ילדים רק אחרי שהכרתי את טל ואת שלושת האחים שלו. קינאתי בהם, רציתי את מה שיש להם, אחים שהם גם חברים שמביאים מלא בני זוג מגניבים ובהמשך מלא בני דודים לילדים והופעות המוניות בחתונות ואינסוף טיולים והפקות ושמחות משפחתיות. בהשוואה לחבורה שלהם לי יש רק את יוני, ועכשיו גם את יוני בן הזוג שלה, וזהו. אבל אחרי שנה בארצות הברית חזרתי לחשוב ששני ילדים זו בהחלט אופציה.

משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
טונה של הווי. משפחת יחיאלי הקטנה | צילום: צילום ביתי

שני ילדים עושים פחות נכדים

באמריקה כשמציירים משפחה מציירים אבא, אמא, ילד וילדה, וזה גם תואם את הנתונים הרשמיים: בכל מדינות ה-OECD מספר הילדים הממוצע למשפחה ממשיך לרדת בעשורים האחרונים. בארצות הברית הוא כבר פחות משני ילדים למשפחה ובאירופה קרוב לאחד, ורק בישראל המספר הוא כמעט שלושה והוא נשאר קבוע כבר שנים ואפילו נוטה לעלות.

פה בוויסקונסין החלוקה די ברורה, למשפחות פרוגרסיביות יש שני ילדים ולמשפחות שמרניות יש יותר, ולעשות שלושה ילדים נראה לי פתאום הזוי והמוני ופרימיטיבי. גם הישראלים שחיים פה מפנימים את זה, לכל המשפחות סביבנו יש רק שניים. "ברור, ברגע שמתערבבים פה בתרבות זה יותר קל להישאר עם שניים", ענתה לי חברה ישראלית שחיה פה כששאלתי אותה על זה, "יש הרבה פחות לחץ מהמשפחה ומהחברים בישראל ואני לא מחויבת לעמוד בציפיות של כולם. וחוץ מזה, כשיש רק שני ילדים רואים את החיים הטובים מוקדם יותר וזה מאד מגרה".

אם לא נעשה ילד שלישי החיים באמת יהיו יותר טובים. אני אהיה יותר גמישה, יותר חופשיה, נוכל להתחיל לבלות בתור משפחה, לעשות דברים מגניבים בלי לסחוב מיליון תיקים ובלי להתחשב בשום אילוץ של שנ"צ. יהיה הרבה יותר קל מבחינה כלכלית. אני רואה את ההורים של טל שצריכים לעזור לארבעה ילדים ואת ההורים שלי, שיש להם רק שתי בנות, ולא רק בקטע של כסף, בכלל: ההורים של טל מפרפרים בין שמונה נכדים, ואני יודעת שאני אהיה סבתא עם מלא תכניות ומלא עיסוקים וממש לא יבוא לי לגדל את הילדים של הילדים שלי, ומצד שני אני ארצה לעזור, אז אולי עדיף שמראש אני אגביל את הכמות של הנכדים, כי שני ילדים עושים פחות נכדים מאשר שלושה.

המשפחה הגדולה של טל (צילום: צילום ביתי)
מלא אחים שמביאים מלא בני זוג ומלא ילדים. האחים של טל | צילום: צילום ביתי

"אנחנו לא יכולים לא לעשות ילד שלישי", טל קטע את הדיון לפני שהתחיל, "יש לך שני בנים כמעט באותו הגיל, הם ילכו לצבא באותו הזמן, ומה אם בדיוק אז תהיה עוד מלחמה? חייבים עתודה".

"זה מזעזע מה שאמרת וזה משהו שרק ישראלים אומרים או חושבים עליו בכלל", אמרתי, ונדהמתי איך למרות שאני יודעת טוב מאוד מה זה שיש לך בעל במלחמה, בכל זאת מעולם לא עלה בדעתי איך זה ירגיש לשלוח לשם שני בנים. אולי זה בגלל שלי יש מנגנוני הדחקה בריאים, ושל טל התרופפו מאוד מאז שעלה על מטען בלבנון לפני 20 שנה. הוא לא סתם דרמטי, הוא באמת מפחד.

"ואתה יודע מה, בדיוק ההיפך", הוספתי אחרי שחשבתי על זה. "האמריקאים הדביקו אותי קצת בטרפת האפוקליפסה שלהם ובזמן האחרון התחלתי לחשוב שהעולם הזה הולך למקום רע מאוד. זה מפחיד, למה להביא לפה עוד ילד? אני מקווה שאנחנו לא נזכה לראות את הימים האלה, אבל אני די בטוחה שמתישהו הבנים שלנו יצטרכו לשרוד, לברוח בבגדים קרועים מאיזה אזור מוכה אסון בגלל ההתחממות הגלובלית או בגלל שאיזה פסיכי ילחץ על איזה כפתור".

"כן", טל אמר בצער, ואני הרגשתי פתאום חרדה קיומית ורק רציתי לחבק את שני הבנים שיש לי ולא לתת להם לזוז ממני מטר לעולם.

אנחנו לא הולכים בינתיים לשום מקום (צילום: mako)
"מה אם תהיה עוד מלחמה? חייבים עתודה" | צילום: mako

שניים זה מפתה, אבל

"אני לא חושבת שאת צריכה לעשות ילד שלישי", יוני אמרה לי בכנות, "אני מניחה שאצל טל זה חד משמעי כי הוא מגיע ממשפחה גדולה, אבל אם הוא לא היה דוחף, היית בכלל מעלה את זה?".
"זה דווקא בכלל לא בא ממנו", עניתי לה. "גם לו ממש קשה להחליט".
"תראי, במדינה שלנו יש על זה המון לחץ חברתי, אבל אני מרגישה שבאינסטינקט שלך את לא באמת רוצה את זה. ואני מעריכה את זה שאת נאמנה לעצמך ושיש לך חיים משלך", היא ניסתה שוב.
"יש משהו הרבה יותר קל ומפתה בלהישאר עם שניים", גיליתי לה, "זה אפילו יהיה קצת חתרני מצדנו, נהיה הזוג המגניב והקרייריסטי שעשה שניים נורא צפופים ואחר כך חזר לחיים וזהו לא צריכים יותר".
"אז מה הסיפור?" יוני הבינה שיש עוד.
"אני לא יודעת למה, וזה סופר מוזר, אבל אני מתבאסת שלא יהיה לי שוב תינוק. ממש מתבאסת. אני שמה לבנים דיסק של מאה שירים ראשונים וזה כבר די קטן עליהם ואני רוצה פעוט חמוד ושמנמן לשיר איתו הו-הא-מי-זה-בא-אמא-אווזה. ניצן עוד רך ומתוק אבל זה גם תיכף יעלם, ונבו כבר בכלל לא תינוקי, הוא ענק, וזה עצוב".
"זה הזוי, כי כשהם היו תינוקות את שנאת את זה", אחות שלי שמכירה אותי אמרה.
"זה ממש הזוי", הסכמתי.

_OBJ

אולי אם נחכה ונעשה רווח גדול, עם הילד השלישי זה יהיה אחרת? הבנים יהיו גדולים מאוד, בני שש או שבע או אפילו שמונה, מה בוער לי? הם יוכלו להצחיק אותו, הם יוכלו לשמור עליו. הם כבר ינגבו לעצמם את הטוסיק וילכו בעצמם לישון ויקראו לי "אמא" אולי קצת פחות מ-12 פעמים בדקה, ואז אולי תינוק יהיה קצת פחות קשה? נראה לי שזה יהיה אחרת כי אני אחרת, אני יותר רכה היום, יותר פנויה להתמסר או לפחות קצת יותר פנויה, ואלוהים אין לי מושג מאיפה זה מגיע אבל יש בי משהו שרוצה לתת לעצמי עוד הזדמנות.

"בוא נקבע שנדבר על זה שוב כשניצן יהיה בן חמש, ונראה", אמרתי לטל.
"מה שתגידי", טל אמר והמשיך להסתכל על אופנועים שהוא לעולם לא יקנה ביד2.

נכנסתי לחדר והתכופפתי ללטף ולנשק וקצת לרחרח את הבנים, וכשהזדקפתי חשבתי על זה שאחרי חמש שנים של טיפול אינטנסיבי בילדים קטנים אני צריכה עוד כמה שנים להזדקף. רק כשהגב שלי יתיישר לגמרי אני אוכל לחזור להתכופף ולטפוח על עוד ישבן של עוד תינוק, גם אם תידרש תנוחה לא טבעית ומכאיבה.

שלוש דקות של שיחה על תינוק שלישי עם נבו וניצן

ניצן שם בובה מתחת לחולצה וביקש שאתן לו מהמטבח סכין-לא-חד כדי להוציא את התינוק מהבטן בניתוח, כמו שהוא יצא.

"אתה רוצה שיהיה לנו בבית תינוק?", שאלתי אותו.
"כן!", נבו הצטרף אליו ושניהם ענו מיד.
"אתם רוצים אח קטן", אמרתי, "אבל אני לא בטוחה שאני רוצה עוד תינוק".
"את יכולה להחליט אם יהיה לך או לא?", נבו הסתכל עליי המום. זכרתי שבגיל הזה צריך לענות על מה ששואלים בלי להוסיף פרטים עסיסיים ולא נחוצים, אז רק אמרתי שכן, אני יכולה להחליט.

"תינוקות בוכים הרבה וקמים מוקדם ואבא ואני רוצים לישון", אמרתי להם.
"אז נביא תינוק עייף שישן הרבה ולא צרחן", ניצן אמר.
"אני אקום איתו בבוקר ואחזיק אותו במקומכם!", נבו התנדב.
"זה יעזור לנו מאוד, תודה חמוד. אבל אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה. נראה".
הוא לא נראה מרוצה לגמרי מהתשובה. "אם לא תינוק, אז אפשר כלב?"


רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר סיפרתי לכם מה למדתי מארבע שעות בדיינר אמריקאי