"ברוכים הבאים לכנרת ביום העצמאות", לירון אמרה לנו כשאיתרנו אותם ופרקנו את כל הציוד על המחצלת. זה באמת היה ערב יום העצמאות, או כמו שקוראים לו פה "ה-4 ביולי" או בקיצור "ה-4" ("how was your fourth?" הם שואלים אחד את השני), אבל אנחנו לא היינו לא בסחנה ולא בכנרת וגם לא בחורשת טל אלא על חוף אגם בוויסקונסין, אנחנו וכל שאר המהגרים שהגיעו מרדיוס של שלוש שעות נסיעה לכל כיוון.
טניה מבריטניה אומרת הלו
כשיצאנו מהבית בבוקר חשבנו שאנחנו נפגשים עם החבר'ה לטיול יום קצר, ואולי אחריו גם לרחצה באגם והיידה הביתה. בחרנו את שביל ההליכה הכי משפחתי וקל בפארק והתחלנו לטפס, מתנשפים בין "סורי" ל"סורי" כי השביל היה עמוס מטיילים ונבו וניצן תקעו את התנועה. את האמריקאים הבודדים שטיילו שם אפשר היה לזהות בקלות, הם לבשו בגדי ספורט זוהרים והם גם היו היחידים שענו לנו בסליחה ותודה כשעברו על ידנו. כל השאר דיברו בבליל של שפות זרות וטל ואני ניסינו לזהות מאיפה בעולם הם מגיעים.
"אלה לא סינים, יש להם משהו ילידי בתווי הפנים, אולי הם מהחלקים המזרחיים של רוסיה? אולי אינואיטים?" הסתכלתי על קבוצה גדולה של צעירים וניסיתי לנחש.
"אולי הם מהאוקיינוס השקט. את יודעת שיש די הרבה איים שם?" טל הציע, ושאל את אחד הבחורים הצעירים מאיפה הם ("where are you guys from" כמו שאומרים פה, גם כשפונים לנשים או למבוגרים).
"אני ממדיסון", הבחור ענה ואני התעצבנתי, קרצייה, מה אתה מיתמם, אתה יודע בדיוק מה שאלנו, מה הבעיה שלך לגלות לנו מאיפה אתה?
"גם אני לפעמים באה לענות שאני ממדיסון כששואלים אותי פה מאיפה אני", לירון הודתה, "אבל אז אני נזכרת ששואלים בגלל העברית או בגלל המבטא. אגב, מאיפה אתם חושבים שהאישה הזו?", היא הצביעה על אישה אחת שעמדה קצת קרוב מדי אלינו. "מהבוקר היא עומדת לנו על הראש ומנסה לדחוק את המחצלת שלנו הצידה ולהשתלט לנו על השטח שתפסנו".
הסתכלנו על הפולשת ועל המשפחה שלה. כולם הסכימו שהם נראים אירופאים אבל לא בהירים מדי, ולכן הלכנו על משהו מאזור הבלקן, אולי ארמניה. "אפשר להעמיד פה יופי של ביצוע ל'אצלנו בחצר' של נעמי שמר", סיכמתי. "ילדי כל העולם נמצאים פה היום".
יצאתי בשליחות הקבוצה למלא מים בבקבוקים. חציתי את המדשאות ובהיתי באנשים בכל הצורות והצבעים השונים שישבו עליהן; זה מרתק, בעוד כמה מאות שנים בטח כל בני האדם בעולם יראו פחות או יותר אותו הדבר ולא יהיה שום קשר בין המראה שלך לנקודה בעולם בה גדלת, כמה משעמם זה יהיה. בכל מקרה, למרות שהפארק היה צפוף מאוד לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: איך זה שלא מטונף פה? כל האנשים האלה, שהגיעו מכל כך הרבה תרבויות שונות מסביב לעולם, כולם מקבלים על עצמם בקלות את הקוד המקומי – מתחשבים באנשים האחרים שמסביב, לא מרימים את הקול, לא מנגנים מוזיקה חזקה, משאירים את המרחב הציבורי נקי. איך הם עושים את זה האמריקאים, איך הם מצליחים לחנך ציבור כל כך מגוון?
בשלוש אחרי הצהריים הבנים עדיין היו במים ואני אמרתי שאין לי מושג איך נחזור עכשיו הביתה בלי שהם יירדמו בנסיעה. החבר'ה הסתכלו עליי בהפתעה ואמרו שאף אחד לא נוסע לשום מקום, נשארים עד הערב, הילדים עסוקים כבר שעות ואנחנו שוכבים בצל ולא חם מדי ומה רע לי. יאללה למה לא, דווקא נחמד.
חמודים חמודים, עד הזיקוקים
בחמש בערב התחלנו לחשוב מה נאכל לארוחת ערב, ומהר מאוד היה ברור שנאלץ לקנות משהו במסעדת החוף המקומית. "לכולם ברור שהאוכל במזנון הזה הוא הנחות והנתעב ביותר בשרשרת המזון, נכון?" אישרתי לפני שניגשתי להזמין נקניקיה, צ'יזבורגר, פיצה וגבינה מטוגנת, כדי שלכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב על השולחן.
"אז זה מה שעושים ברביעי ביולי", אמרתי בפה מלא של מוצר שומני כלשהו שיצא ממש עכשיו מהקפאה.
"את זה ומופעי זיקוקים", אמר ליעד, בעלה של לירון, "אבל הזיקוקים זה רק אחרי שמחשיך, לקראת עשר בלילה והילדים כבר ישנים. אתם יודעים, כשרק הגענו לכאן התקשרתי פעם אחת למשטרה בגלל זיקוקים. שמעתי מלא פיצוצים מהחלון ולא ידעתי מה זה".
"התקשרת למשטרה ברביעי ביולי בגלל זיקוקים?" כולנו צחקנו עליו.
"זה היה בתחילת יוני, איך יכולתי לקשר? הם עושים את זה שבועות מראש".
שעה מאוחר יותר צעדנו טל ואני לאוטו עם תחושת הגועל הנוראה שמגיעה אחרי שבולסים אוכל מטוגן ודוחה. "הולכים להיות לנו מלא חצ'קונים", טל אמר.
"בא לי להקיא", אני אמרתי.
למחרת הלכנו לברביקיו הארבעה ביולי אצל נמרוד, החבר הישראלי שלנו שחי פה מאז גיל 15 ומבין הכי טוב את שני העולמות. הוא אירח גם את אחיו והחברה שלו, ילידת סרביה, ואת בן הדוד שלהם, נער ישראלי שהיגר עם ההורים שלו לסין לפני 11 שנה. ישבנו סביב השולחן, כל אחד מאיתנו מדבר אנגלית במבטא זר אחר, וחגגנו יחד את יום העצמאות של אומת ההגירה העולמית. בשבילי זו הייתה עוד חוויה אנתרופולוגית, אבל אני לא יודעת מה זה היה בשביל כל האחרים.
כשסיפרנו לנמרוד שהיינו אתמול בכנרת, הוא הסביר שהמהגרים נוהרים לפארקים בחגים כי הם גרים בדירות קטנטנות ואין להם חצר גדולה להתכנס בה עם כל המשפחה או החברים. אנחנו אכלנו בחצר המרווחת ארוחה אמריקנית אופיינית עם טוויסט מזרח תיכוני, ואחרי האוכל נמרוד והאח שלו אמרו שהם עושים עכשיו זיקוקים, למרות שעדיין אור, כדי שהילדים יוכלו ליהנות גם.
הבנים יותר פחדו מאשר נהנו, והאמת היא שזה היה די מפחיד: הם הדליקו במרחק שני מטר מאתנו זיקוקים שבקלות היו יכולים להוריד אצבע או לשרוף למישהו את הפנים. נמרוד הדליק זיקוק בצורת מכונית שטסה ישר לרגליים שלנו, ובמקום להיבהל הוא רק צחק ואמר "אופס". אחר כך היה זיקוק בצורת פרת משה רבנו שזינקה לאוויר בשריקה והתפוצצה בשמיים מעלינו. "זה לא אמור ליפול בחזרה?" שאלתי רגע לפני שחיפושית אדומה ומפויחת צנחה על רצפת המרפסת לידנו.
"אתם לא נורמלים", אמרתי.
"לא הייתם בצבא, בגלל זה אתם ככה", טל התפלץ. "רואים שאין לכם שום היכרות עם נהלי בטיחות".
כשנמרוד ביקש מהבן שלו לזרוק את הקופסאות הריקות של הזיקוקים לאש, טל אמר שהוא לא יכול לשתוק יותר. "אתם לא פוחדים שמישהו מהשכנים יתקשר למשטרה?" שאלנו.
"זה הפורט' אוף ג'ולי, אף אחד לא יעשה לנו כלום", הם ענו בביטחון.
מהקופסה הריקה שבאש זינק פתאום איזה נפל חי והתפוצץ באוויר, אבל לא היו נפגעים.
"אני לא מכירה שום ישראלי נורמטיבי בגיל שלנו שהיה עושה דבר כל כך מטומטם ומסוכן", אמרתי לטל באוטו. "מעניין שהאמריקאים הם כל כך אפ-טייט בקשר לדברים מסוימים, ואז בדברים אחרים הם הכי שכונה ואנחנו פתאום דווקא הקפדנים".
"איפה עוד את רואה את זה?" טל שאל.
"אתה יודע מה, גם תרבות האוכל זו דוגמה. לא שבישראל אין ג'אנק פוד, אבל אין מה להשוות. איך אומה כל כך מתקדמת אוכלת ככה?"
"אני לא יודע", טל ענה.
בלילה מאוחר, רגע לפני שהלכתי לישון, שמעתי את זה מתחיל. בחלון היו המון פיצוצים ואני יצאתי החוצה, לא מאמינה שאצליח לראות משהו משכונת מגורי האוניברסיטה הרחוקה שלנו. עמדתי מחוץ לבניין והסתכלתי מעל לעצים, השמיים היו מלאים בזיקוקים צבעוניים ויפים, ורק אני ועוד שני הודים עמדנו על הדשא והסתכלנו למעלה. זה היה מרגש, לא יודעת למה, זה אפילו לא החג שלי, אבל כנראה שיש איזו התניה פאבלובית בין זיקוקים להתרגשות על שואה ומלחמה ותקומה. חשבתי על הארמנים מהחוף, מעניין מה הם מרגישים כשהם מסתכלים על הזיקוקים האלה, או החבר'ה האלה מהאוקיינוס השקט. או נמרוד. מעניין אם זה יום העצמאות שלו. הזיקוקים נגמרו די מהר, לא כמו אצלנו בקיבוץ שזה מופע של שעות, ואני חשבתי לעצמי "אז זה מה שעושים בארבעה ביולי", ונכנסתי בחזרה הביתה וסגרתי את החלון.
שלושה סוגים של אוכל הרכיבו את הברביקיו של 4 ביולי אצל נמרוד:
נקניקיות בראט ויסקונסינאיות וסלט תפוחי אדמה – אוכל אמריקני אופייני.
שישליק טלה, חלבה ולבנה – אוכל מזרח תיכוני אופייני.
סלט כרוב, אבל בלי מיונז – אוכל אמריקאי אופייני עם טוויסט מזרח תיכוני.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com