כשאמא שלי התקשרה ואמרה לי שסבתא מרים נפטרה, מה שיצא לי מהפה היה "באמת?".

"מה, אני אגיד לך דבר כזה סתם?" אמא שלי ענתה במבוכה.
"מה קרה?" שאלתי עוד שאלה לא רלוונטית, כאילו שצריך לקרות משהו כדי שאישה בת 96 תמות יום אחד.

ההודעה תפסה אותי לא מוכנה, למרות שהיא הייתה צפויה. לפני שלושה חודשים בערך ההורים שלי התקשרו מישראל להודיע שהמצב של סבתא קשה מאוד ושנראה שאלה הימים האחרונים שלה. חצי יום לא תפקדתי, שכבתי במיטה, בכיתי וחשבתי מה אני אעשה במקרה והיא תמות. זו הרי סבתא מרים, זה יהיה הזוי לגמרי לא להשתתף בהלוויה שלה. היה לנו קשר מיוחד, הייתי הנכדה הבכורה, כשהייתי ילדה היא הייתה מדקלמת לי יק צידרק צידרוני וציפה דריפה ימפמפוני ובמשך שנים הייתה מכינה לי "פיצה", ורק בגיל 15 אמרתי לה בפעם הראשונה שזו לא פיצה אלא טוסט עם גבינה צהובה והצטערתי שאמרתי כי היא לא קראה לזה יותר אף פעם פיצה שוב.

"מה, אני אטוס לארץ בשביל הלוויה של אישה בת 96? זה לא קצת מוזר? אנשים יחשבו שזה מאוד מוזר", אמרתי אז לאחות שלי בשיחת התייעצות דחופה. ברור שהיא אמרה לי לא להתחשב במה שאנשים יחשבו ולעשות רק מה שאני ארגיש, אבל לא היה לי שום מושג מה אני ארגיש כשזה באמת יקרה.

"את צריכה לטוס עכשיו, לפני שנגמר, להספיק להיפרד ממנה", טל הציע.  
"אבל רק נפרדתי ממנה כשעזבנו, לפני שלושה חודשים", עניתי ונזכרתי בנשיקה האחרונה: אני בכיתי, היא לא ממש קלטה את גודל המעמד, ואם קלטה למחרת כבר שכחה.

סבתא של נועה יחיאלי עם נבו
כבר שנים אני מבקרת ומתקשרת ומרעיפה אהבה כדי להבטיח לעצמי אפס ייסורי מצפון ביום הדין. סבתא עם נבו

"אני לא מרגישה צורך להיפרד ממנה שוב כל עוד היא בחיים", אמרתי, ולא הצלחתי להבין למה יותר חשוב לי להיות בהלוויה שלה מאשר להיות בחברתה עוד כמה שעות, מה המשמעות הגדולה של להיפרד ממנה בפומבי ושלא בנוכחותה, להקריא על הקבר שלה את כל הדברים שקשורים בי ובה, לספר איך כמעט תשע שנים הייתי הנכדה היחידה, מגיעה כל חופש לשבוע שלם, משחקת איתם רביעיות ארץ ישראל ותמיד יודעת אצל מי הקלף של השועל בגלל שהפינה שלו חתוכה, ואיך כשגדלתי התחלתי לחמוד את הסוודרים שלה עד שהתחילה להוריש לי אותם עוד בחייה, ואיך בצבא היא שלחה לי מדי חודשיים חבילה עם ופלים ואפרופו, וכבר מזמן לא אהבתי אפרופו ובכלל לא האמנתי שעדיין מייצרים את החטיף הזה אבל סבתא זכרה שפעם אחת אמרתי שאני אוהבת ולכן המשיכה לשלוח אותו.

בסופו של דבר לא הייתי צריכה להחליט אם לטוס לישראל או לא כי היא התאוששה פתאם וחזרה לעצמה, עד כמה שאדם בן 96 יכול להיות הוא עצמו, ואבא שלי והאחים שלו לא ידעו אם לבכות או לצחוק כי סבתא ביקשה למות כבר המון זמן והניצחון הזמני על המוות היה בעצם די הפסד. והזמן עבר ואני ידעתי שמתישהו הדבר האמיתי יגיע, וגם ידעתי כבר שזה יקרה בשנתיים שבהן אני באמריקה, ולא היה לי מושג אם כשזה יבוא אני אתמוטט בבכי או אקבל את הבשורה באדישות. הכי פחדתי שאני אתחיל להתחשבן עם עצמי אם באתי מספיק ואם התקשרתי מספיק, אבל האמת היא שאני כבר שנים עובדת בשביל המטרה הזו, מבקרת ומתקשרת ומקשיבה ומרעיפה אהבה בדיוק במידה הנכונה כדי להבטיח לעצמי אפס ייסורי מצפון ביום הדין.

הקלטה של הספד בוואטסאפ

והנה היום הזה הגיע, ואחרי שאמא שלי סיפרה לי שסבתא נפטרה המשכתי לשבת בכסא שלי והסתכלתי מסביב בדירה הריקה. לא בכיתי וגם לא הייתי אדישה, רק הרגשתי מוזר. משהו גדול קרה רחוק-רחוק מכאן ואני לא הייתי חלק ממנו, ולא הטלפון או הסקייפ או הוואטסאפ יכלו לקרב אותי הפעם. בישראל המשפחה הקטנה שלנו התקבצה לערב של עצב מהול בהקלה, ואני הייתי צריכה לנסוע לקחת את הבנים מהגן.

סבתא של נועה - הלוויה (צילום: מיכל ניישטיין)
"אני לא רעבה, סבתא, אל תדאגי, כשאני אהיה רעבה אני אוכל משהו". הקבר שראיתי בינתיים רק בתמונות | צילום: מיכל ניישטיין

בדרך המחשבות התערבבו לי. נזכרתי איך סבתא לא הייתה מוכנה שאתקשר אליה מהדירה שלי בתל אביב כי זה 03 וזה יקר למרות שכבר מזמן ביטלו את הבדלי המחיר בין אזורי החיוג והכל עלה אותו הדבר וכמעט שום דבר, ונזכרתי בפעם שגערה בנו כשחיסלנו לאורחים את כל הצימוקים וטענה שהיא אירופאית ואנחנו עזייתים. אבל כשנכנסתי לגן שכחתי מכל זה, ואמרתי שלום כרגיל, ורק כעבור כמה דקות נזכרתי שוב שסבתא מתה ופתאם הלב שלי התכווץ והדמעות התחילו לרדת, וכמו שזה התחיל ככה זה נעלם וחזרתי לדבר עם הבנים ולאכול במבה. שום דבר בגוף שלי לא אמר לי לנסוע לישראל. אחרי ההתייפחות הקצרה בגן הגיעה אמנם עוד אחת באוטו, אבל לבקש מהמשפחה שלי לחכות 24 שעות ולא לעשות הלוויה עד שאני אגיע נשמע לי סופר דרמטי ומוגזם.

אז הלכתי לישון, וכשקמתי למחרת בבוקר בישראל כבר היה אחר הצהריים ובקיבוץ יפה בעמק בית שאן קברו את סבתא שלי, סבתא שלי שבמשך תקופה ארוכה נסעתי אליה פעם בשבועיים כדי לשבת ולשמוע ממנה כמה התנועה והקיבוץ היו כל עולמה והיום לא נשאר מזה כלום, סבתא שלי שבגיל 90 למדה להשתמש באינטרנט ואפילו מצאה את השם שלה בחיפוש ב"קוגל" (נשבעת), סבתא שלי שהקלידה למחשב ברכה שקיבלה מחבר והשמיטה ממנה כמה סופרלטיבים כי הוא אמר עליה יותר מדי דברים טובים.

הם קברו אותה ואצלי היה בוקר וניסיתי לעבוד כי מה כבר יכלתי לעשות. עקבתי אחרי השעון וידעתי שהטקס נגמר ושעכשיו הם עם המון אורחים, רציתי נורא לדעת מי בא ומי הקריא ואם היה מרגש ולא היה לי את מי לשאול. ופתאם הגיעה בוואטסאפ הקלטה, ואני ישבתי לי בבית מול המחשב בצהרי היום והקשבתי לאבא שלי מספיד את אמא שלו ובכיתי כששמעתי שבת הדוד שלי נפרדת מסבתא שלנו במילים "אני לא רעבה, סבתא, אל תדאגי, כשאני אהיה רעבה אני אוכל משהו". אמא שלי לא הצליחה להקליט את השיר שאחותי שרה על הקבר, אז חיפשתי אותו ביוטיוב ובחרתי לשמוע ביצוע של זמרת כדי שזה יהיה כמה שיותר דומה, ובכיתי גם מזה.

נועה יחיאלי בילדותה עם סבתא שלה
עם סבתא בילדות. איפה הסוודר הזה היום?

במקום פעם בכמה דקות זה חזר אליי כבר רק פעם בשעה

ההלוויה של סבתא שלי נגמרה ואני לא כתבתי לה שום דבר. לא כתבתי איך תמיד נמשכתי להווי הילדות שלה בפולין ואיך בתור ילדה הקלדתי במכונת הכתיבה שלה סיפורים על אברכים שממהרים בשלג הביתה לקראת שבת ולא כתבתי איך נסעתי לעיר שלה והסתובבתי בגיא ההריגה בין המצבות של ההורים שלה אבל היה שם כלב ענקי ומפחיד והייתי מבועתת ונרגשת מדי אז מיהרתי לחזור לנהג המונית שחיכה לי מחוץ ליער. ולא כתבתי על היום שבו היא הכינה לאחות שלי שוקו עם מלח במקום סוכר, וכשהטעות התגלתה היא לא שפכה אותו לכיור אלא שתתה אותו בעצמה כי לשפוך זה בזבוז.

בעיקר קינאתי בהם, באחות שלי ובהורים שלי ובדודים, שהם ביחד, שיש להם כמה ימים עכשיו לשבת ולספר את כל הסיפורים ולצחוק את כל הצחוקים שלנו. ואז שוב הייתי צריכה לנסוע להביא את הבנים מהגן ושוב שכחתי שכל זה קרה, ובמקום פעם בכמה דקות זה חזר אליי כבר רק פעם בשעה.

נועה יחיאלי עם סבתא שלה
כשנכנסתי לגן שכחתי מכל זה, ואמרתי שלום כרגיל, ורק כעבור כמה דקות נזכרתי שוב שסבתא מתה

בלילה בכל זאת הגיעו ההתחשבנויות. התחלתי לנסות להיזכר כמה הצלחתי לבקר אותה אחרי שניצן נולד ואם בכלל ישבתי ודיברתי איתה או שהסתפקתי בלתת לילדים לרקוד לפניה כי ממילא זה מה שהכי עושה לה קצת טוב. הזכרתי לעצמי שמגיעה לי הנחה על השנים האחרונות כי נולדו לי שני ילדים בפחות משנה וחצי, וזה קרה במקביל לדעיכה המנטלית של סבתא, ככה שבלאו הכי לא היה לי ברור מה הטעם בלשמח אותה אם כעבור כמה שעות היא בכלל לא זוכרת שהייתה שמחה. ופתאם עלה בי בכי גדול, ובכיתי ובכיתי ובכיתי, כל הכרית נרטבה, ואז כמו שזה התחיל ככה זה נעלם והספקתי לשאול את עצמי אם עדיין מייצרים אפרופו ונרדמתי וחלמתי חלומות על דברים אחרים.

 

שלוש מצבות חיות לסבתא שלי

המטבח שלי. כשבניתי את הבית החדש שלי בשכונת ההרחבה בקיבוץ ניסיתי להעתיק כמה שיותר את העיצוב של המטבח של סבתא, מטבח קיבוצי של שנות השבעים, ואפילו הזמנתי ייצור מיוחד של קרמיקות כמו אלה שהיו אצלה.

ספר המתכונים שלה. סבתא שלי הייתה בשלנית קיבוצית פשוטה אבל טובה, היא הייתה אופה עוגיות דקיקות עם סוכר למעלה והיה לה מרק עוף נהדר ותבשיל עם תפוחי אדמה ופטריות. אני לא יודעת לבשל אבל יכול להיות שהשבוע אנסה לשחזר לכבודה את מתכון אוזני ההמן עם מילוי הפרג שלה, שאף קונדיטוריה לא הצליחה להשתוות אליו.

דוקטור אויזמר וברמלאי שן קוצצת. סבתא לא קנתה לי ספרים, היא הייתה מצלמת במכונת הצילום של המזכירות ספרים מהספרייה ואני הייתי צובעת את האיורים, ועכשיו אני קוראת לבנים שלי מהספר "לימפופו" ונבו לא מפסיק להעיר לי "אמא, את נורא יצאת מהקווים".

 

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר נועה חיפשה חברה ערביה

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"