טוב, הנה אני מתחילה. יצאתי מהדלת. יצאתי לדרך. איזה יום יפה! זהו. לחצות את המדשאה, עכשיו את הכביש, להיכנס ליער, לעבור מהליכה מהירה לריצה קלה, זהו, אני על השביל, להרים רגליים, לרוץ. הופ-הופ, נו, זה לא כל כך נורא, הופ-הופ, בקלילות, בקלילות, עוד כמה זמן נשאר, 40 דקות? אולי אני בכל זאת אעשה את המסלול הקצר היום.

אני פשוט צריכה ללבוש את בגדי הספורט על הבוקר כשאני מחליפה מהפיג'מה, זה הטריק, זה החלק הכי קשה, אם אני אקח את הבנים לגן לבושה בבגדי ספורט יהיה לי ממש הרבה יותר קל לצאת לריצה. לא צריך אוטו או אוטובוס, רק לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, קלי קלות, וגם נורא נעים לרוץ ביער על שפת האגם, הנה אני עושה את זה, כמה זמן עבר, חמש דקות?

נותרו 25 דקות

אני אנסה לחשוב על משהו אחר, אם חושבים על הריצה הזמן לא כל כך עובר, צריך לחשוב על משהו אחר. משהו אחר, משהו אחר, על מה אני אחשוב, הופ-הופ, לא רצתי כבר מלא זמן, כמה זמן, חודשיים? וואו, חודשיים, כן, ביוני טל נסע לישראל לשלושה שבועות, כשהוא לא היה לא יצאתי לריצות, לא צריך להגזים עם הסבל, חיכיתי שהוא יחזור כדי לחזור לשגרה, ואז הוא חזר לפני שבועיים ואני עדיין לא חזרתי לשגרה, לא של הריצות ולא של כלום, כאילו אני עדיין מחכה למשהו, כל יום חושבת לעצמי שממחר נתחיל זה וממחר נתחיל זה, אבל מה יקרה מחר, למה אני מחכה? אני לא יודעת.

משת​דרגת
ארבעים דקות ביער = עוגה. קדימה לדרך

זה כאילו משהו עומד לקרות, תמיד משהו עומד לקרות פה. לפני שבועיים אמא שלי הייתה אצלנו ובעוד שלושה שבועות האחות שלי באה, אין טעם להיכנס לשגרה, היא ממילא תשתבש שוב, אין פה אף פעם שגרה. כל הזמן ביקורים מהארץ, כל הזמן חופשים מהגן, מציינים גם חגים של יהודים וגם חגים של אמריקאים, איך אפשר לרוץ ככה?

תמיד יש סיבה למה לא לצאת לרוץ, זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הצעד הזה ולצאת מהבית ולהתחיל, זה כל כך קשה, אבל הנה, זה לא כל כך נורא, הנה אני עושה את זה, מה הביג דיל, אני יכולה לעשות את זה כל יום, או לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ואז אני אוכל לאכול את כל העוגות שאני ארצה, זה שווה את המאמץ.

לנשום ככה? לנשום יותר מהר? לנשום יותר לאט? מעניין אם בארץ הרגשתי שאנחנו יותר בשגרה. גם בישראל יש חופשים וחגים, אבל פה נדמה לי שזה כל הזמן ככה, בלגן, וזה קשה לי, אני פריקית של שגרה. אחח, כואב נורא בקרסוליים כשאני רצה, נורא נורא כואב, אבל זה טוב לרוץ, זה בריא, חייבים את זה, אין ברירה. לשחות זה מגניב אבל לוקח מיליון זמן, זומבה אני אוהבת אבל זה רק פעמיים בשבוע, אולי אני אנסה לעשות הליכון ולראות בזמן הזה סדרות, זה ממש יעזור לי לשפר את האנגלית ואולי יסיח את דעתי, אני חייבת להסיח את דעתי בזמן ספורט כי אחרת אני סובלת.

וואו כבר כמה שניות הצלחתי לחשוב על דברים אחרים ולא על הריצה, סחתיין עליי, אולי אני לא מספיק מתאמצת? טל אומר שכדי שפעילות גופנית תהיה אפקטיבית חייבים להתאמץ, אחרת אני מבזבזת את הזמן שלי, אוי כואב כואב כואב, הנה ברגע שחזרתי לחשוב על זה התחלתי לסבול, אז כנראה שאני כן מתאמצת, טוב חרא אני לא יכולה לעשות את זה, אולי אני אעצור? אולי אני אעבור להליכה? הליכה זה גם מאוד בריא מה רע בהליכה, זה בטח לא ממש שורף קלוריות, טוב ננסה לא לחשוב על כלום, הנה לא לחשוב על כלום, לא חושבת על כלום. היי, הנה סנאי.

משת​דרגת
לא רצית זומבה, תתמודדי

עוד 17 דקות, סססאמק

מי אמר שאני חייבת בכלל לעשות ספורט, אני יכולה גם להחליט שאני לא עושה. לא, אני לא יכולה, אני ארגיש חרא עם עצמי ואתבאס, גם על הגוף וגם על הנפש. אוף למה אין דרך לעשות ספורט בלי לסבול? לחשוב על משהו מעניין לחשוב על משהו מעניין, מה עושים בסוף השבוע? אוי אין לי כוח לחשוב על זה אפילו.

יאללה לא אמור להיות לי כבר הקטע הזה שמשתחרר במוח חומר נעים שהופך את זה לסטלה או משהו? אני עדיין סובלת. לחשוב על משהו אחר. למה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הסבל? אני אנסה לחשוב קצת על לורליי ולוק מבנות גילמור, לפני השינה אני לא מפסיקה לחשוב עליהם, למה עכשיו אני לא מצליחה להתרכז בשום מחשבה? אוי האיש הזה שעקפתי כרגע נראה קצת מפחיד, מה אם הוא יתקוף אותי עכשיו, אני לבד באמצע היער, אולי כדאי שאני ארוץ קצת יותר מהר ואפתח ממנו פער, הו הנה אישה, יופי, אם הוא ירדוף אחרי ויתקוף אותי אני אצעק HELP והיא בטוח תעזור לי.

וואו מה באמת עם האנגלית, פאדיחה שאחרי שנה באמריקה אני עדיין לא מדברת טוב, זה לא בא לבד כמו שחשבתי, דמיינתי שהשפה פשוט תיספג לי במוח בלי שאני אתאמץ. עם כתיבה זה כן קרה, אני פתאום יודעת איך לכתוב את המילים, פשוט כותבת אותן נכון והאיות האוטומטי לא מתקן לי, אבל בדיבור לא. אני לא יודעת גרמר בכלל, לא מצליחה לזכור הי שי ואיט. טל אומר שזה מגיע רק מצפיה בסדרות, שרק ככה לומדים, אז חיפשתי איזו סדרה לראות וניסיתי כמה דברים ולא התחברתי לשום דבר ובסוף יצא שאני רואה בנות גילמור מההתחלה בפעם השלישית, כל ערב פרק. עוד שנייה אני מסיימת את העונה האחרונה ואין לי מושג מה תהיה הסדרה הבאה. טוב אני מתה, מילא הרגליים, הרגליים כבר לא כואבות לי בכלל, עכשיו זה החזה שמתפוצץ, אולי אני באמת לא יכולה לעשות את זה.

משת​דרגת
לנשוף, לשאוף, לנשוף, לשאוף

היי, עוד סנאי. רוחש סנאים היער הזה. האמת שאני גאה בעצמי כי התחלתי ממש להשקיע בסיפור הזה של האנגלית, אני הולכת לשיעורים וכותבת במחברת ומתאמנת בבית ומשננת מילים, לפני כמה שבועות המורה לימדה אותנו שכשכלב או חתול מסורסים אומרים עליהם שהם "פיקסד", וחשבתי לעצמי שזה לא הביטוי הכי שמיש אבל שיננתי אותו בכל זאת. וכשאני צופה בבנות גילמור ויש מילה שאני לא מכירה אני עושה פאוז ובודקת במילון, ואני לא יודעת אם זה קשור אבל האמת שבשבועות האחרונים אני מרגישה שמשהו נפתח, כאילו עברתי שלב, מלא מילים חדשות מתיישבות לי פתאום. הורדתי אפליקציה שקוראת קטעים קצרים באנגלית ואני שומעת את זה באוטו בדרך לגן, זה הכי מפגר אבל למדתי מזה כמה דברים, זה קול של גבר מבוגר שקורא משפטים כמו "שמי ג'סיקה, אני בת שבע", ולפני יומיים הילדה ג'סיקה סיפרה שיש לה חתול ושהוא גדול ולבן, זה לא היה מעניין, אבל כשהיא אמרה שהחתול שלה הוא פיקסד קפצתי, כי הבנתי בדיוק שהוא מסורס וזה היה רגע של גאווה וסיפוק.

8 דקות ו-30 שניות לעוד רגע של גאווה וסיפוק

הופ-הופ, אני צריכה לצאת לרוץ בימים קבועים ובשעות קבועות, זה יהיה מאוד מספק, אני אוהבת שהשבוע שלי מסודר מראש, שהכל מתוכנן, שהכל קבוע. אבל כלום לא קבוע פה, אנחנו זמניים, הכל זמני, כל השנתיים האלה הם המתנה אחת ארוכה לקראת החיים עצמם. כשנחזור הביתה, אז תהיה לי שגרה, אולי אז אני אתחיל לעשות ספורט כמו שצריך.

משת​דרגת
אם כבר לרוץ אז ככה

כמה יפה פה, כמה פסטורלי, איפה בחיים שלי דמיינתי שאצא לרוץ ככה ביער על שפת אגם ביום נעים, אלוהים מתי הסיוט הזה ייגמר? הנה אני רואה מרחוק בין העצים משהו מבריק, אלה המכוניות במגרש חנייה, תודה תודה תודה זה הסוף של השביל, אפשר לעבור להליכה, לאט לאט לא בבת אחת, הוי, אלוהים, למה זה לא מרגיש יותר טוב, אמאל'ה מה זה הדביק הזה שיש לי בגרון שאני לא מצליחה לבלוע, חחחחחחעעעעעררררר, וואו מה נסגר עם הלחץ באוזניים, כולה רצתי חצי שעה.

שלושה. דברים. שאני. מצליחה. לחשוב. עליהם. בלי. נשימה. אחרי. הריצה.

  1. זה היה נורא.
  2. איזה סיוט.
  3. וואו, זה מרגיש טוב.

 

 
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר ניסיתי להבין איך אמריקאים יכולים להיות כל כך מנומסים וכל כך בהמות

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"