"מוסד טיפת חלב צריך להיסגר"

יש לי יופי של מערכת יחסים עם אחות טיפת חלב שלי; אני מחמיאה לה כמה שהיא שמורה היטב בגיל 50 פלוס, והיא אומרת לי כמה אלה מתוקה וגדולה ומתפקדת. לפעמים אנחנו אפילו מחליפות מתכונים על ארוחת מוצקים טעימה.

היא גם שוקלת אותה, מחסנת ומשפריצה חום אימהי ורוגע בחדר. יש רק בעיה אחת: אני לא רואה בה סמכות לכלום, לא בנושא ההתפתחות ולא בשום דבר אחר.

ככה מרגיעים אמא טירונית?

הניסיון המר שלי עם טיפת חלב החל כשאלה הייתה בת שישה ימים. עם ג'ולה ענקית בגרון הגעתי לשם, אוחזת בתינוקת קטנטנה שבמקום לעלות במשקל – רק יורדת.

עמליה, האחות האמפתית להפליא, ניגבה לי את הדמעות ואמרה בעדינות: "אלה צריכה לאכול. פחות מ-60 מ"ל לארוחה, זאת לא מנה. תשאבי, ואם את לא מצליחה – תני לה (אתם יושבים?!) תחליף חלב!".

פטמותיי נבלעו פנימה מההלם, אבל עשיתי מה שאמרו לי; הענקתי לאלה מנה סמיכה של 60 מ"ל מהדבר ההוא, המוכן, והיא טרפה את זה בשניות.

אבל בארוחה הבאה, אלה כבר הקיאה הכל. מהפה. מהאף. מהאוזניים. מכל מקום שחלב יכול לצאת ממנו. וכך גם בפעם השלישית והרביעית. מערכת העיכול שלה השתבשה לגמרי.

רציתי להרוג את עמליה. זה הרי לא הגיוני שהבמבה שלי, שאוכלת בקושי 20 מ"ל בארוחה, תבלע פי שלושה ביום בהיר אחד. מנת יתר קוראים לזה בעולם אחר - מי נותן הוראה כזאת?

הפחתתי במינון על דעת עצמי, ושבתי לעמליה. לזכותה ייאמר שהייתה חביבה כהרגלה. "יכול להיות שלא הבנו אחת את השנייה", היא אמרה. "התכוונתי שתאכילי אותה באיטיות, עם הפסקות. לא בבת אחת". אה. אי הבנה, אוקיי. מצד אחד, רציתי להאמין לה. מצד שני, כשאת מדברת עם אמא טירונית, האם תפקידך אינו לוודא שהיא מבינה אותך היטב? הרי ההוראה שלך גרמה לאלה להקיא את נשמתה; עוגמת הנפש שלי הייתה כה רבה, וזה באמת באנדרסטייטמנט.

לימים גיליתי שזכיתי בפיס; המקרה שלי הוא פינטס לעומת ניסיונן של אמהות אחרות. "נועה לא אוהבת לאכול והאחות גערה בי לדחוף לה אוכל בכוח", סיפרה לי אפרת. לאסנת אמרו שאם עד גיל שנה הילד לא יידע לומר שתי מילים לפחות - עליה לגשת למכון להתפתחות הילד, ואת אורלי הלחיצו שהפיצי שלה קטן כל כך עד שאינו נכנס לטבלת האחוזונים, ולכן מוטב שתפסיק עם ההנקה. היא, אגב, החליטה להפסיק ללכת לשם: "זה לא מועיל לי בשום צורה, רק גורם לי להרגיש אמא מחורבנת ולפעול הפוך ממה שהאינסטינקטים שלי אומרים לי".

רבאק, מה את רוצה מהילדה?

כשאלה הייתה בת 8 חודשים, מדושנת היטב עם פולקעס וקפלים מרשימים, הגעתי איתה שוב לעמליה. היא מדדה אותה בסבלנות. וטפו טפו טפו, אלה גדלה יפה; הראש מתרחב, המרפס מתחבר, היא גבוהה, אבל יורדת באחוזונים במשקל. "תוסיפי לה מעט קלוריות", אמרה לי עמליה. הבטתי בה, הנהנתי בחיוך, אבל עמוק בלב גיחכתי.

המחשבה לתקוע לה עוד מנה רק כדי שתשלים את האחוזון המזורגג הזה במחשב פשוט הצחיקה אותי. רבאק, הילדה מטפסת, זוחלת, מאושרת, מה את רוצה ממנה?

בשיחה עם אמא שלי, ניסיתי להבין מה השתנה במוסד טיפת חלב. היא ידעה לספר שבזמנה, זה היה מקום שאליו נשים הגיעו והניקו וקיבלו תשובה לכל שאלה ורבצו בו בהנאה גדולה. היום, אם את רוצה לדעת משהו, את פונה ישר לרופא. או לפורום האהוב עלייך ברשת. או לחברה טובה שכבר הייתה שם. את פונה לכולן, רק לא לאחיות טיפת חלב.

אחותי, זו לא אני, זו את

שיהיה ברור: אין לי שום דבר נגד אחיות טיפת חלב. בחוויה האישית שלי, גיליתי עם מקסים ומאוד אימהי. אבל כמוסד, הן פשטו את הרגל. ההתנהלות המיושנת, הדפדוף בעלונים הטיפשיים, הכפייה לדבר באחוזונים ולאיים בהתניות ויעדים, שטיפת המוח להניק ומצד שני – ההמלצה לפנות לתחליף חלב ברגע שמתעורר איזשהו קושי, התחושה המחורבנת בסיום הביקור על שהזאטוט לא מוחא כפיים לפי קיו – כל זה פשוט מיותר ולא רלוונטי.

אני מציעה למחוק את מוסד טיפת חלב, ומקסימום להשאיר בסניפים את המשקל ואת פס המדידה - ולאפשר לנו ההורים להגיע ולמדוד בעצמנו את התינוקות שלנו. הרי גם ככה האינטואיציה שלנו היא הסנסור הכי טוב, כך שהתיווך של האחיות מיותר בכל מקרה.

עד שיבוטל המוסד סופית, אתם מוזמנים להפסיק את הקשר הרשמי עמו לאלתר, ולבשר לאחות היקרה שזה לא אתם, זאת היא.

ואם בכל זאת, אתם זקוקים לביקור פה ושם, ככה רק בשביל לשאול משהו קטן, קחו בחשבון שלפעמים, רק לפעמים, אתם עלולים לא ממש להבין את תשובתה. אי הבנה כזאת. לא נורא, קורה.

>> מה אתם יודעים על שפת גוף של תינוקות?