13 שנים חלפו מאז הדייט האחרון שלי. קראו לו יניב, והוא היה שידוך בליינד דייט מבית היוצר של חברתי הטובה. פייר? לא מתגעגעת לתקופה הזאת. זה נכון שפרפרים בבטן זה סיפור משובח, אבל האמת היא שכל המשחק המקדים לקראת הדייטים תמיד עבר עליי קשה: מיחושים בבטן משעות הבוקר, זיעה ניגרת לאורך כל היום, פיק ברכיים ומחשבות אינסופיות על איך יהיה, ועל מה נדבר, והאם הוא יחשוב שאני מצחיקה/חכמה/מגניבה/מעניינת? ומה אלבש? ומה אגיד? זאת כנראה גם הסיבה שיצאתי למעט מאוד דייטים בחיי. בסוף, אגב, הוא הגיע, יפה ונפלא, ועשה איתי שני ילדים, בית ומשכנתא. אה, כן, זה אותו יניב מלמעלה.
13 שנים שלא הרגשתי את כל התחושות האלה, עד לפני שבוע. פתאום מצאתי את עצמי שוב בלילה שלפני הדייט. ההתרגשות הגדולה, הציפייה, ההמתנה, המחשבות האינסופיות של מה יהיה ואיך יהיה והאם תהיה נשיקה בסוף? היה לי קשה להירדם, ובמצבי, אמא שרק מחכה להזדמנות לשים את הראש על דיונה, זה אומר שציפה לי דבר מאוד מאוד גדול: הדייט הראשון שלי עם בתי, אלה בת השלוש וחצי.
הדייט הכי יפה בקניון
כשאוהד נולד, אלה הייתה בת שנתיים וחצי. צעירה מדי לשבת בבתי קפה, רחוקה שנות אור מסיבובי שופינג בקניון, ועל אף שתמיד ג'יברשה וקשקשה, השיחות שלנו סבבו בעיקר סביב: "שוקולד? נראה לך, י'מבולבלבת, בטטה על הראש שלך". כך יצא שאת עיקר הבילויים שלנו העברנו בגינה מתחת לבית, בג'ימבורי בשכונה או אצל השכנה הצמודה. ואז אוהד נולד. וזה השאיר לנו בעיקר זמן איכות במשחקי פאזלים בחדר, ואחת לכמה זמן איזו הצגה לרפואה, ויאללה הביתה.
לפני שבוע, אלה נעמדה מולי ופתאום ראיתי ילדה גדולה: היא גבהה בכמה סנטימטרים נאים, שיערה ארך, הג'יבריש הרהוטה שלה הפכה לעברית שלא עוצרת לרגע, היא מבינה באופנה ("אמא, תביאי לי שלוש אפשרויות למכנסיים. אוי, ורוד ואדום? אמא, באמת!"), אוהבת את השוקו החם שלה עם הרבה חלב וטאץ' של קקאו אמיתי, יש לה חבר (דמיוני, אבל אלוהים כמה שהוא ממשי) בשם קולי והיא לא מפסיקה לדבר עליו, ובקיצור, זה פתאום נעשה לי ברור: הילדה בשלה לדייט בנות אמיתי.
חוץ מזה שהייתי חייבת לקנות לה נעליים חדשות, כי הקודמות כבר נקרעו, וחיכיתי להזדמנות שאוכל לקחת אותה שתמדוד בעצמה. יום חופש מהגן סגר את הפינה. ככה, זה רק היא ואני סוליקו. אז קבענו דייט לקניון. בתכנית: בית קפה, רכישת נעליים, כמה חולצות לאוהדי, לאנץ' בבית ושנ"צ הגון.
"אז מה תזמיני?", אני שואלת אותה בערב לפני.
"אני רוצה שוקו. ואת קפה. ועוגה".
"עוגה? אולי במקום זה נחלוק ארוחת בוקר?"
"טוב, אמא, נחלוק. זה חשוב לחלוק, נכון אמא?"
"בטח יפה שלי", אני עונה, ומתנפחת כטווסית גאה.
"ואז עוגה. אבל אותה אני לא חולקת", היא אמרה והוציאה לי את האוויר מהכנפיים.
וזה גם בדיוק מה שהיה. נכנסנו לקניון, יד ביד. זה הרגיש כמו סצנה מסרט רומנטי שנעשה בסלואו מושן: אני צועדת זקופה ויציבה, מחייכת לכל עבר בסוג של נרקסיזם פוטוגני, מתנשאת ומרחפת מעל כולם, כי לי יש לי את הדייט הכי יפה בקניון. כל העוברים ושבים מביטים בנו, במבטי קנאה על הזוג מעורר הקנאה הזאת שהולך לו יד ביד. כך לפחות הרגשתי כשאלה אוחזת בידי, ומחייכת חיוך של נסיכה. והיא שלי, ורק שלי ואף אחד אחר לא מעניין אותה.
נראה לי שתהיה נשיקה בסוף
התיישבנו בבית קפה. בזמן שאנחנו ממתינות להזמנה, אלה מניחה ידיים על השולחן ואומרת לי: "אמא (פאוזה), בואי נדבר". הייתי צריכה להרים את הלב שלי מהרצפה. זה לא היה פשוט, כי הוא כבר נשפך לכל עבר. הילדה הזאת רוצה שנדבר. כן, היא בת. הכי בת שיש.
הכוונה שלה כמובן הייתה "אמא, בואי ואני אדבר". בזמן שהקפה והשוקו הונחו על השולחן, אלה החלה משתפכת על מעלליו של קולי (החבר הדמיוני, כן?), היא סיפרה לי שהוא לקח אותה לבית מלון על האופנוע (אלא מה?), ואחר כך הוא הלך לעבודה שלו ואמר שהוא יחזור מאוחר. ואז היא סיפרה על החברים בגן, וכמה טעים לה השוקו, וכמה היא אוהבת את אוהדי ואת אבא. ואני הנהנתי, והסתכלתי מהצד על הבחורה שלי וחשבתי לעצמי: "בואנה, שיחקתי אותה. נראה לי תהיה נשיקה בסוף".
אחרי שהיא אכלה את קוביית השוקולד (בלי לחלוק, מה היא פרייארית?), קניתי לה מגפיים ורודים עם סקוץ' והמשכנו. יד ביד כמובן. אחר כך נכנסו לחנות בגדים כדי לקנות לאוהדי סריגים. אני מחפשת, ואלה מתרוצצת. אבל אני כבר לא צריכה לרוץ אחריה ולשמור עליה, היא בסביבה שלי כל הזמן ולא זוחלת לי החוצה או בורחת לי משדה הראייה. טוב, היא כבר ילדה גדולה. ממש גדולה. והיא מאפשרת לי להשתהות מול כל מדף, ולהבין כמה חופש יש לי בבילוי הזה. מדי פעם, יוצאת בה הילדה והיא נוגעת בבגדים ועושה קצת בלאגן. "אלה", אני מבקשת יפה. "אל תגעי במקופלים בבקשה", אבל אלה ממשיכה. בחינניות, בנונשלנטיות, לגעת מתוך סקרנות, ועל הדרך מפזרת כמה חולצות על הרצפה. "אלה", אני דורשת שתרים בחזרה ומבקשת שהיא תפסיק, אחרת נצא מהחנות.
"אלה-אלה, אלה-אלה", היא פתאום אומרת לי בטון של ינטע, כשמוכרת עומדת מאחוריה. "אני מנסה לעזור לך למצוא בגדים לאוהדי ואת כל הזמן אומרת לי: אלה-אלה, אלה-אלה. אם תגידי לי כל הזמן אלה-אלה, אלה-אלה, אני פשוט לא אוכל לעזור לך. מה קורה איתך?".
אני מרימה את הראש, הקטנה ממשיכה לאכול את הראש, ואני קולטת את הפה הפעור של המוכרת, שם מאחור. "בת כמה היא?", היא מנסה להבין את שצף הדיבור ומנין הפספוסה הזאת מרביצה בי תורה. "שלוש וחצי. אנחנו בדייט", אני עונה כמו בחורה מאוהבת, עיוורת.
בסוף, היא הרימה. ואני עזרתי לה. והיא בחרה את הקפוצ'ון האפור לאח שלה, אוהדי, ואני שילמתי. כנראה שיש דברים שהיא עדיין צעירה מדי עבורם. אז גם חזרנו הביתה. אכלנו צהריים. והלכנו לישון. כן, הלכנו לישון. איך זה עבד? אמרתי לה שהולכים לישון. והיא אמרה לי: "כן, אני עייפה". ושוב הלב שלי צנח מאושר, מגאווה, ובעיקר מאושר.
בסוף הדייט, נכנסנו למיטה ביחד, התכסינו בפוך, ראינו איזו תוכנית הזויה על שועל שאמר לאופסי דייזי שתיקח מיובל המבולבל את סמי הכבאי ושקענו לשינה עמוקה. ביחד. צמודות, בכפיות. כשהתעוררנו, היא עדיין שכבה לידי, חמה כמו לחמנייה, מריחה כמו גן עדן. הבטתי בה, ופתאום הבנתי שהתינוקת הקטנה שלי נעשית גדולה מיום ליום ואין כמוה בעולם לבילוי אמיתי: גם מצחיקה, גם יפה, גם חכמה, גם זורמת. מה צריך יותר מזה?
נישקתי אותה נשיקות גדולות ואוהבות על הלחי התפוחה ואהובה שלה, חיבקתי אותה חיבוק גדול גדול והודיתי לה על הדייט הכי טוב שהיה לי אי פעם. אגב, כבר סגרנו על הפעם הבאה: נסיעה ברכבת וטיול בשוק. ככה, שיהיה קצת גיוון, זה מאוד חשוב בזוגיות.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?