בגדול, ניתן לומר שהחיים שלי מרגישים כמו הסרט "לקום אתמול בבוקר", הקומדיה משנת 1993 שמספרת על אדם שמתעורר כל בוקר ליום האתמול, באותה השעה, עם אותו השיר ועם אותה השתלשלות אירועים. תקוע בתוך לולאת זמן, ממש כמו חיי בשנים האחרונות מאז הילדים.

שבוע רודף שבוע, איסופים רודפים פיזורים, התקפי זעם רודפים פיוסים, שינה רודפת מקלחת, ארוחות רודפות נקיונות, ומדי פעם שוברים שגרה בנופשון, בחו"ל קצר, בדייט חברות, במסעדה פה ושם ובקורונה. חיים, כמו של כולם.

למעשה מאז סיום התואר, החתונה, רכישת דירה והלידות – אין שום דבר שבאמת מאתגר אותי בחיים או כזה שדורש ממני לצאת מהקופסה, לקחת אוויר ולקפוץ ראש לחוויה שלא הכרתי לפני כן. גם השינויים בעבודה לאורך השנים היו די טבעיים והרמוניים. אז עברתי מחלקה פה, ושיניתי תוכן שם, אבל הגלגל הוא אותו גלגל, האנשים אותם אנשים, והנסיעה לרמת החייל לא משתנה לעולם. ויודעים מה? אני חיה עם זה בטוב לגמרי. בעל, שלושה ילדים, בית, עבודה, הורים וחברים מעניקים מספיק ענין, נקרא לזה, וגם אם הם לא תמיד מחדשים לי יותר מדי במהלך היום (מלבד המדיח שמצליח להפתיע כל פעם מחדש כמה מהר הוא מתמלא), זה לחלוטין מסחרר את חיי וטובה ונעימה לי היציבות, העקביות וגם השעמום, כשהוא מגיע. 

עד שיום אחד הדבר הבא קרה

אבל כל זה השתנה לפני שבועיים. צליל וואטסאפ תמים ובו הודעה: "היי לילי, שיר מתוכנית הבוקר של פאולה וליאון. מה נשמע? פונה אלייך בעקבות הטור שלך במאקו. נשמח לארח אותך אצלנו בתכנית מחר לדבר על זה, מה את אומרת?". זו לא פעם ראשונה שאני מקבלת הודעה כזו והיא תמיד מפילה לי את הלב לתחתונים.

בכל פעם שסירבתי, הרגשתי הקלה עצומה לצד פספוס והלקאה עצמית, שאני אף פעם לא מעזה לעשות משהו קצת אחר

בהתחלה אני נאדמת ונרגשת מהמחמאה, אחר כך מתאבנת מהלחץ. בשלוש הפעמים הקודמות שזה קרה, הגבתי ב"תודה רבה, מחמיא בטירוף, אבל אני ולייב פחות". בכל פעם זה נוגע בנקודות הכי חרדתיות שלי: שידור חי, מצלמות לתוך הפרצוף. ומה אם יקלטו את הזווית הלא נכונה של הפרצוף (שברוב הימים אין באמת גם זווית נכונה לטעמי)? ומה אם אצא עילגת, לא עניינית, לא מעניינת, מגמגמת? אתקע במילים? בניסוח? נוח לי לכתוב, פחות נוח לי להצטלם. זו לא הפרטיות שאני מבקשת לשמר, זה יותר הוודג' שלא חייב להיות בתוך הפרצוף של המסך הגדול. וכך ובכל פעם שסירבתי, הרגשתי הקלה עצומה לצד פספוס והלקאה עצמית, שאני אף פעם לא מעזה לעשות משהו קצת אחר.

גם הפעם סירבתי, אבל אחר כך דיברתי עם יניב, והתייעצתי עם קרן ואפרת מהעבודה שמבינות דבר ושניים על טלוויזיה, ושוכנעתי. כנראה משהו ב: "תגידי, יאמפגרת, מה אכפת לך? צאי מהסרט, דפקה. ביג דיל!", עזר לי. אין דבר שמניע יותר לפעולה מאשר קללות ושיימינג רך.

אז כתבתי לשיר: "עוד מאוחר להתחרט?" וזו ענתה: "ברור שלא" ואני כתבתי: "כוסומו, היה מקל אם היית אומרת לא. אבל יאללה, חייבת לנסות פעם אחת". וסגרנו את הפינה: "תבואי בשמונה וחצי לאולפני הרצליה. מסודרת מהבית כי לא מאפרים בשל הקורונה. נתראה". היא התפנתה להמשך היום שלה, ואני התפניתי לאסלה.

למחרת, קמתי לפנות בוקר אחרי שלא ישנתי כל הלילה, שתיתי קפה שלא היה בו טעם והלכתי להתארגן. בשבע נפרדתי מבני המשפחה, כאילו יצאתי לטרק של חודשיים בנפאל. אגב, זה הרגיש ככה גם ברמת גלוני הזיעה והלחץ. יצאתי מהבית, ברגליים כושלות ושמחתי על פקק של שעה וחצי. רק אני והמוני אנשים במכוניות שנוסעים להם כאילו כלום, כאילו אין כאן מישהי באוטו לצדם שהולכת לקפוץ מצוק ולמות.

הגעתי לאולפנים עם היפרוונטילציה חריפה, נכנסת למאפרת שעשתה לי טאצ'אפ קטן ופסיכולוגיה בגרוש כדי להרגיע את הפרסונה ההיסטרית הזאת. מפה לשם, קוראים לי לאולפן. אני מתיישבת ומייחלת שהאייטם יבוטל ברגע האחרון. הוא לא.

"זה נגמר, אני אחרי!"

פאולה (המרגיעה הלאומית) מתחילה להתקשקש איתי על מכרות משותפות, אבל אני רק עסוקה מתי כל הסיוט הזה ייגמר ואוכל לחזור לסרט האמיתי שבו אני חיה, רק כדי להתעורר אתמול בבוקר. ליאון מתיישב לידי ואני מרגישה את טפטופי הזיעה מנתרים לו לתוך הרשתית של העין, הלב שלי פמפם, הרגל רעדה והעיניים מצמצו בקטע אחר. אבל בסוף זה נגמר. והמצלמות כבו. ואני רקדתי ריקוד קטן, כמו שרקדתי אחרי כל לידה. "זה נגמר, אני אחרי". ויצאתי לחיים שלי.

נפרדתי מבני המשפחה, כאילו יצאתי לטרק של חודשיים בנפאל. אגב, זה הרגיש ככה גם ברמת גלוני הזיעה והלחץ.

אלא שאז גיליתי כמה אנשים נמצאים בבית וכמה רואים "פאולה וליאון", וקיבלתי מטר של הודעות, נוסח: "יושבת לי בבית, מקלפת שום, ואת מי אני רואה??"/ "מה????????"/ "אחד היתרונות בלהיות חולה בבית ועצלנית זה לא להחליף ערוץ ולראות אותך בטלוויזיה". ואז גם צפיתי ככה בקטנה בכל הדקה וחצי שדיברתי. צפייה לא מחייבת בעצלתיים (כי לראות את עצמך בשידור זו חוויה ממיתה בגדול), בלי לחקור יותר מדי ובלי לנתח כל מבט וכל תנועה (אם כי בדקה 05.32 מצמצתי למשך 20 שניות רצוף. זה רק נראה שנרדמתי. למעשה זה הרגיש כמו מישהי בהרדמה מלאה רק שההרדמה לא תפסה).



בסופו של דבר, היה סבבה, אני חושבת. יכולתי להסתכל על זה מבלי להתבייש, ובלי להנמיך את עצמי. לא מרגישה שהבאתי את עצמי לידי ביטוי, יש עוד דרך ארוכה לעשות, מצמתי הרבה, בלעתי רוק לא מעט אבל יצאתי מאיזור הנוחות. כל הדרך בחזרה לעבודה התמלאתי באושר גדול, לצד ההקלה. הרגשה שאני חיה, הדופק כמעט חזר לרצף התקין שלו, אבל הייתה בי תחושה עילאית ש"גאד דאם איט, עשית את זה! שברת את לולאת הזמן.  קפצת ראש". או כמו שוויטה אמרה: "זה מסוג החוויות של: 'מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?'. אז כזה בדיוק.

רגע לפני גיל 41 ואחרי יותר מדי שנים של שיבלול עצמי, עשיתי משהו כזה וחשבתי פתאום על הילדים שלי שבכל יום כמעט הם עושים דברים בפעם הראשונה וכמה הם לא רואים אותי עושה כאלה מספיק, אם בכלל. לא תמיד אני מרגישה עבורם כמודל לחיקוי. לפעמים אני עייפה מדי, מקובעת מדי, נאמנה להרגלים שלא תמיד משרתים אותי. הם רואים אותי יום יום קמה לאותו בוקר וסוגרת את אותו היום.

אבל בוקר אחד של יום חמישי, הם ראו אותי קמה אחרת למשהו חדש. זה אולי לא מהפכני כמו הסבת מקצוע, עזיבה של הבית, רילוקיישן לחו"ל או ניתוח לשינוי מין. כולה טלוויזיה, תוכנית בוקר, אבל זה היה משהו שהדפתי יותר מדי שנים ושיחק לי עם המוח. משהו קטן שגרם לי להבין שזה לא רע בכלל להרעיד את האדמה מדי פעם (מדי פעם, כן?) בחוויות מאתגרות וחיוביות (רק חיוביות, כן??), גם אם הן מדירות שינה מעיניי וגם אם הן נמשכות רק דקה וחצי. היי, יש דברים שנמשכים גם פחות מזה והם עדיין עושים לנו טוב.

>> וזה הטור שגרם לכל הדבר הזה לקרות

>> לכל הטורים של לילי