במשך חצי שנה הכל היה נפלא. להיות אמא לשניים נשמע כמו הדבר הכי שונה מכל מה שמכרו לי: סיוט? קשה? אתגר? בלתי אפשרי? חמודות, כנראה שנפלתן על סרט רע. אצלי? הכל נפלא.
אוהד היה תינוק מלאך שאולי לא ממש ישן בלילה, אבל ישן ביום. ולא סתם ישן, דופק שעון. וכשהוא היה ער, הוא היה רגוע, שקט, שלו. אלה, כבר ילדה גדולה בת 3, קיבלה אח קטן והתהלכה כטווסה בבית. דאגה, האכילה, חיבקה, נישקה – והכל בלי שום פגע, כאפה או שריטה – לא מקרית, לא בכוונה.
"זה אח שלי הקטן והחמוד והחתיך, אוהד", היא מכרה לאומה, והוא בתמורה, שמר על לוק הדון ז'ואן השקט והמסופק.
כן, כן, סופר אמא זאת אני
"בואנה, לא שומעים אותו בכלל, הא?", אמרו לי חברות שבאו לביקור וכמעט דרכו על הבובה השקטה שקוראים לה אוהד.
"הממ... כן, הוא מותק", חייכתי בצנעה והענקתי לעצמי בסתר טפיחה וירטואלית על השכם. כאילו אני אחראית על המזג הטוב של הדבר האלוהי הזה. אפילו שידעתי היטב שאין לי יותר מדי יד בדבר, לא יכולתי שלא להרגיש כמו סופר אמא שמג'נגלת בין שניים ועושה את הכל עם חיוך (ועיניים עייפות).
"אז איך זה שניים?", המשיכו ושאלו.
"וואללה, סבבה", עניתי ועשיתי חמסה כזאת גדולה מאחורי הגב. "אולי זה בגלל שאלה היא בכורה והיא כל כך ילדה, ואולי בגלל שאוהד כזה רגוע, אבל עובד טוב". מכרתי לכולם והאמנתי בזה.
אבל אז קרה משהו ממש מוזר שלא צפיתי בכלל: אוהד גדל. כאילו, לא רק במדדים של טיפת חלב, הוא ממש נעשה תינוק כזה שמשמיע קול, ומסתובב על ציר, וזוחל, ומתוסכל שהוא לא מצליח לקחת צעצוע, ומגיע לדציבלים ממש גבוהים.
הוא גם פתאום התחיל להוציא שיניים, שזה כאילו סיוט. אם חשבתי שגזים זה רע, הרי שזה נגמר תוך חצי שעה. שיניים זה סיפור שנמשך ימים שמרגישים כמו חודשים, ומשאירים אותך ער שנים.
והוא נעשה מנוזל, ומשועל, וכבד. וכבר אי אפשר כל כך לקחת אותו על מנשא, כי הילד הוא איש קטן במשקל 10 קילו. אלוהים! אלה הייתה במשקל הזה רק בגיל שנה וחצי. מה נסגר איתך, גבר? אז גם להחזיק אותו בידיים זה אקט מעייף, כי הוא ממש זז. הוא כבר לא בובה אוהד, הוא ילד תזזיתי אוהד.
מצד שני, הוא גם מוחא כפיים ועושה שלום. והוא ממש כובש. והוא גם פלרטטן לא קטן. מבט אחד שלו, וכל בחורה באזור נשבית. יש לו מבט כזה של גבר, כמו אומר: "מה חמוד? תתפשטי". וכשהוא נותן לך את המבט הזה את לא יכולה שלא לסדר את שיערך ברגע ולגלגל פלומת שיער באצבע כמו תיכוניסטית. זאת הסיבה גם שפתאום הסביבה מגיבה לו. וכשהסביבה (קרי: סבא וסבתא, דודים וחברים) מגיבה לו, ונענית לו, ומבקשת ממנו עוד חיוך, ועוד שלום, ועוד כפיים – אני פתאום רואה את אלה מהצד, עם איזה מבט כזה, כל כך שקוף, שזורק אותי עמוק עמוק לתוך הלב הפגוע שלה.
ופתאום, האחות הגדולה והגאה הזאת, נראית לי כל כך עצובה. כאילו נשכו לה את המקום ברגע. ופתאום, כל הג'ינגול הזה בין שניים נראה לי כמו מה שבדיוק סיפרו לי עליו: קשה.
וחכו, עוד לא סיימתי: עכשיו שני הזאטוטים האלה גם ישנים ביחד. ישנים? התכוונתי שוכבים באותו החדר. כי אוהד עוד לא ישן לילה שלם, הוא כנראה חושב שלילה זה לחלשים, ואם אפשר להתעורר כמה פעמים, אז למה לא לעשות את זה המון פעמים. וכשהוא מתעורר, הוא רוצה שישמעו שהוא ער. ואלה לפעמים מתעוררת גם, לפעמים צריכה פיפי, לפעמים צריכה מוצץ. עכשיו תחברו את כל ה"לפעמים" הזה ותגלו שאני לא ישנה.
אה, והנה עוד משהו: גם בילויי אחר הצהריים שהיו פעם נינוחים ושפויים הם כבר לא איזה גליק גדול. קחו למשל את הפליי דייט של אתמול: שירי, ה-BFF של אלה, הזמינה אותה אליה כדי להכין עוגיות טחינה (טבולות בידיים מטונפות של ילדות קטנות – תענוג). אז הלכנו כולנו לביתה של שירי: אלה, אמא של אלה (אנוכי) ואחיה הקטן של אלה. אבל אז, אלה רצתה לשבת בכיסא שעליו שירי כבר התיישבה – שוד ושבר. בכי, זעקות כאב ויגון. ואז גם אוהד, שבדיוק עשה סיבוב ציר, נזכר שהוא בכלל מת מעייפות, אז הוא הוסיף צווחה משל עצמו. והטחינה עפה מהשולחן, כמו ביקשה לשים סוף לעצמה מעוצמת הדציבלים. אבל היי, אלה התעשתה כי שירי פינתה לה מקום (תודה, שירוש!), אבל אוהד, גבר גבר, לא התרצה. אז הוא התיישב לי על הידיים. ואלה ושירי עשו עוגיות. בכאילו, כן? ואז אלה רצתה פיפי, ושירי לכלכה את החולצה, ואוהד קפץ לי מהידיים, ואמא של שירי נאלצה לקרצף את מה שהיה פעם שולחן האוכל. ובקיצור, שעתיים של פאן, בכי ואילוף סוררים.
החלום שהתנפץ: סופ"ש בלי הילדים
אבל כל זה לא הצליח לשבור את רוחי. כי לפניי המתין סופ"ש רומנטי בבית מלון לא ידוע. כן, זה בדיוק מה שתכננו לעשות, בעלי ואני. רק שנינו, סוליקו, לילה במלון, שנת לילה רצופה, ארוחת בוקר בבופה, ושקט. אבל לא היו מקומות כי חיכינו לרגע האחרון (מה מרפי היה אומר על זה, הא?). במקום: עשינו יום של כיף בשישי והתחייבנו שהסופ"ש לא בוטל – רק נדחה. סבא וסבתא לקחו את הזאטוטים למשך היום עד הערב.
"נו, איך היה?", שאלתי את אמא שלי אחרי שנ"צ.
"מצוין. אלה מקסימה, אוהד מהמם. חבל לך על הזמן", ענתה סבתא.
"איזה יופי!", שמחתי לשמוע את מה שידעתי תמיד: הכי כיף אצל סבא וסבתא.
"אבל...", היא פתאום הוסיפה מגומגמת.
"מה, אמא?", שאלתי בתמיהה.
זה לקח לה כמה דקות, אבל בסוף היא הוציאה את זה: "אני חושבת שזה קצת מוקדם בשביל להשאיר את שניהם ללילה. קצת כבד עליי".
דממה. פאוזה ארוכה. הייתי צריכה להרים את עצמי, כדי לחזור אליה.
"אני מבינה, אמא, זה בסדר", התעשתי. עד כמה שיכולתי. כי הקול קצת נשבר לי.
תבינו, אם אמא שלי אומרת דבר כזה, זה עלה לה בבריאות. ותבינו 2: אני הכי מכבדת, מעריכה ומבינה. עמוק בלב, במקום שניסיתי להדחיק ולהסתיר, ברור לי שעם כל האהבה הגדולה שלהם, סופ"ש עם תינוק שעוד לא ישן – זה קצת-הרבה יותר מדי. אבל אלוהים כמה שזה מבאס.
כל זה ביחד, הביא אותי לתובנה מאוחרת: שמונה חודשים לתוך אימהות לשניים, ואני מבינה שזה לא כל כך פשוט. כלומר, זה די מאתגר. זאת אומרת, קשה בטירוף. אני על מעט מאוד שינה, מעט מאוד סבלנות ובעיקר עסוקה בתמרונים וג'ינגולים אין קץ.
אז מה עושים? קודם משלימים שזה המצב עכשיו. אחר כך, מקדימים תרופה למכה ומראש משריינים פליי דייט נטול תינוק עייף. אחר כך, מבינים שהכל זמני, וגם זה יחלוף. ובסוף הולכים לישון. וכשאני אומרת בסוף אני מתכוונת ב-20:30. כי יותר מזה אני לא רואה בעיניים.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?