מדי שבוע אני כותבת לכם טור עליי, על משפחתי, על המחשבות והחלומות שלי. הטורים האלה מעלים בי זכרונות על מצבים, רגעים וחוויות שחוויתי כאמא וכבת זוג. וכמו שאתם יודעים, חוויות מעצבות אותנו. חוויות והתנסויות גורמות לנו להסיק מסקנות שאותן אנחנו לוקחים להמשך הדרך. אם למשל היינו בים כמה פעמים כילדים, והים היה סוער ופעם גם נפלנו עם הפנים למים המלוחים, אולי נסיק מכך שהים מסוכן ונפחד ממנו בעתיד.
ואם, נניח, מישהו פעם התעלל בנו מילולית ולנו היה מענה נכון שגרם למתעלל לקפל את זנבו בין רגליו – ייתכן ונסיק שיש לנו היכולת לעמוד בפני אנשים רעים, מה שיכתיב את המשך התנהגותנו במצבים כאלה, אם יבואו. וכך הלאה.
לשחק מחבואים עם אמא
את אחת החוויות המעצבות שלי עם משפחתי, חוויתי עם בני השני. הוא היה שובב, פעיל מאוד, חכם ואנרגטי, ילדון סקרן שהתעניין בכל דבר. בגיל 11 חודשים כבר רץ (לא הלך, אלא רץ); בגיל שנה כבר נפל ושבר שן; בגיל שנה וחודשיים כבר טיפס, בקיצור: פעוט שצריך "לשים עליו עין".
יום חורפי אחד, כאשר בני הבכור היה בגן ובני השני היה בבית – תליתי כביסה. הוא היה אז בן שנה וחצי, ובסלון עמד תנור נפט עם אש קטנה ומרצדת שהפיצה חום נעים בכל הבית; כן, ככה חיממו את הבתים לפני 35 שנה.
על הכיריים עמדו שני סירים עם תבשילים להמשך היום, והזאטוט שלנו הסתובב לו בבית, הניף מכוניות ובדק כל פינה. תיאור קצר של הדירה שלנו: מהסלון למטבח היו שני צעדים. המטבח פצפון, ומעל הכיריים ישנו חלון עם רפפות שנסגרות על ידי וו חזק מאוד מתוך הבית, והרפפות עשויות זכוכית משוריינת ובתוכה פסי מתכת, נגד גנבים אני מניחה.
ליד החלון הזה הייתה הדלת שמובילה מהמטבח למרפסת הקטנה שבה היו חבלי הכביסה. על הדלת הזו התקנו, בעלי ואני, מתקן נעילה פשוט כדי שנוכל לסגור את הדלת מפני פורצים, וגם כהגנה על הילדים, במקרה שיתכופפו למטה. כך, על ידי החלון המשוריין והדלת עם הנעילה הפנימית, חשנו מגינים ומוגנים.
אז אני תליתי כביסה במרפסת ובני המתוק הסתובב בבית. מדי פעם נכנסתי פנימה לראות שהוא עסוק ושהכל בסדר, ושוב רצתי לתלות כביסה. ברגע אחד קצר ומסוים, נכנס בני למטבח, ראה אותי עם הגב אליו, והחליט שהוא משחק מחבואים עם אמא. הוא סגר את דלת המטבח, ושיחק עם וו הנעילה.
הוא פשוט עשה מה שהוא ראה אותנו עושים מדי יום, כמה פעמים ביום וזה לקח לו, בדיוק כמו לנו, שתי שניות. ככה, בעוד אני במרפסת, שמעתי פתאום "טראח" ו"קליק", והבנתי שנעלו אותי בחוץ, ושהוא נעול מבפנים.
הוא הרגיש שנבהלתי והתחיל לבכות
ניסיתי בכל זאת לפתוח את הדלת, אבל הבנתי סופית שאין מצב, כי היא נעולה מבפנים. ראיתי את בני המתוק עד בלי די מחייך אליי עם השן וחצי שלו, והתחלתי במסע שכנועים: "חמודי, תפתח לאמא. תעשה ככה עם היד. בוא מאמי ותזיז את הברזל הזה".
תוך כדי הדיבורים נזכרתי שיש סירים על האש ותנור נפט בסלון ואז נכנסתי ללחץ. פתאום ראיתי בעיני רוחי את הסצינות הכי טרגיות שעלולות לקרות: הבית עולה באש, הילד נלחץ ורץ ומביא כיסא קטן ואז הופך סיר, תנור הנפט, הכיריים, הילד, האש, הבהלה – כל אלה גרמו לי לחנק, וגם טון הדיבור שלי כנראה השתנה, ובני התחיל לבכות. הוא ודאי לא הבין מה קרה, אבל חש בבהלה של אמא - סיבה מספיק טובה להילחץ גם.
ניסיתי לפתוח את הרפפות שבחלון אבל הן היו צמודות זו לזו בלחץ. ניסיתי שוב ושברתי ציפורניים והנה – הצלחתי. ואז הכנסתי את היד שלי בין הרפפות כדי להגיע לוו הנעילה, אבל לא הצלחתי. הרווח בין הרפפות לא איפשר לי להכניס את כל אורך היד. הרווח היה צר מדי; הוו היה עדיין מרוחק כמה סנטימטרים מקצה אצבעותיי ולא הגעתי אליו.
ואז, לא יודעת איך זה קרה – אני נשבעת שלא חשבתי על זה קודם – נתתי אגרוף לרפפות הזכוכית. נתתי מכה כזו חזקה, שהזכוכית המשוריינת נשברה, המפרקים של אצבעות כף ידי נפצעו והתחילו לטפטף דם, הרווח היה עכשיו רחב הרבה יותר ואני הכנסתי את היד ופתחתי את הנעילה.
אני זוכרת את עצמי פותחת את הדלת ומחייכת אל הבן שלי ואומרת משהו כמו "הנה אני כאן, לא צריך לבכות, בוא אליי מתוקי". חיבקתי אותו חזק חזק. הוא ודאי הרגיש את דפיקות הלב שלי, ולי היה נדמה שהשכנים שומעים אותן.
הידיים שלי רעדו, חיבקתי אותו חזק, כרכתי מגבת מטבח סביב כף ידי המדממת והלכתי איתו לסלון, לשבת ולהירגע. המשכתי לחייך כדי לשדר לו "עסקים כרגיל".
רק לעתים רחוקות אנחנו נדרשים להציל את ילדינו
כאן הבנתי את עוצמת האהבה לילדים. כאן ידעתי מה המשמעות של אהבת אם (ואני בטוחה שיש מצבים כאלה גם לאבות) שיכולה לנצח הכל. אהבה שמאפשרת לגוף לאזור כוחות שאין בו בדרך כלל. אהבה שגורמת לחיבור עוצמתי בין הראש, הלב והגוף ומייצרת את הפתרון אשר יביא לעזרה לילד או להצלתו.
לאורך השנים, כאשר אנחנו אחראים לשלומם של ילדינו - אנחנו מתמודדים עם ילדים ומבוגרים שמכאיבים לילדים שלנו, ואשר מאלצים אותנו לצאת לפעולה ולהגן עליהם. אבל רק לעיתים רחוקות, תודה לאל, אנחנו מתמודדים עם הצורך להציל אותם.
היום אני יודעת, מתוך נסיון העבר, שיש לנו כוחות-על כדי לעשות זאת. הלוואי ולא נזדקק להם לעולם.