הגיע לקליניקה שלי זוג פרוד, שרצה להתייעץ בקשר לביתם בת ה-5 שהתחילה לפתח כל מיני חרדות שלא היו קיימות קודם: חרדת נטישה, חרדה מחושך, חוסר יכולת להירדם וחשש ממבוגרים. אחרי ששאלתי הרבה שאלות, הבנתי שמאז שההורים נפרדו האב היה מגיע הביתה אחת לכמה ימים, ישן בסלון, בבוקר לוקח את הקטנה לגן – וההתנהלות נשמרה כאילו כרגיל, מבלי להגיד לילדה שום דבר.
הילדים מזהים מיד כשאתם מסתירים מהם
שתי הילדות האלה, זו שהיום בת 73 וזו שהיום בת 5 – שתיהן חוו חרדה ברמה מאד גבוהה ולשתיהן זה קרה כי ההורים שלהן הסתירו מהן מידע החשוב לחייהן.
הורים עושים את זה כל הזמן: כשהם נפרדים, כשסבא או סבתא מתים, כשהם חולים או אפילו כשהילד בעצמו צריך לעבור ניתוח. המחשבה העומדת מאחורי הרעיון של להסתיר מהילד את המציאות היא שהוא צעיר מדי, חלש מדי מבחינה רגשית ונפשית, שאין להעמיס עליו צרות, ש"הוא לא צריך לדעת" או ש"הוא לא יבין". זוהי מחשבה מוטעית מאד: חצאי אמיתות או הסתרה כמותם כשקר. כזב גמור.
לילדים יש אינסטינקטים חזקים מאד. לא פעם חזרתי הביתה אחרי יום מתיש או מעצבן, וניסיתי לא להכניס את הרגשות השליליים הביתה. הייתי נכנסת עם חיוך מזויף ועם קול שחשבתי שמייצג שמחה, ואחד הילדים היה מסתכל עלי ושואל "אמא, למה את עצובה?". הם מרגישים. הרמזים נמצאים לא רק באנרגיות שישנן סביבנו – אלא גם במבטים, במחוות הגופניות שאנחנו עושים בלי לשים לב, בטון דיבור איטי וחלש או חזק מהרגיל.
ילדים מרגישים כשמשקרים להם או כשמסתירים מהם. הם בוחנים את העולם כל הזמן, וחשים מיד כשהמבוגרים בעולמם לא מתנהגים כתמול שלשום. אמא שמתפוגגת, אבא שלא נמצא אבל נמצא, טלוויזיה שנסגרת באלימות כשהם נכנסים לחדר, אנשים שמגיעים במספרים שלא היו קיימים קודם, מבטי עיניים שמתחמקים מעיני הילד או הילדה – במקום לקבל הסבר לכל אלה הם נתקלים בהכחשה, והחיים נראים להם מאוד לא הגיוניים. הם מבינים שקורה משהו שהם לא מצליחים להבין, וזה מעורר אצלם חרדה גדולה מאד.
אם המבוגרים לא מדברים על זה, כנראה שמדובר במשהו מבעית
כאשר הורים מנסים למנוע מילדיהם נושא כאוב, הם מייצרים בעיה כאובה הרבה יותר: ילד חרד. ילד שלא מבין מה קורה סביבו, שעולמו הרגיל השתנה ואף אחד לא הסביר לו את השינוי או הוביל אותו לתוכו בביטחון האפשרי. לילדים יש חשיבה מאד ישירה ומעשית. הם חושבים לעצמם: אם המבוגרים לא מספרים לי מה קורה, כנראה שקורה דבר נורא ומבעית. וזה, תהיו בטוחים, מפחיד אותם הרבה יותר מאשר לו היינו אומרים להם את האמת. כשאתם מונעים מילדכם את האמת אתם לא מגנים עליו, אלא על עצמכם: אתם פוחדים לראות את הילד פוחד או עצוב, אז אתם משקרים לו.
מה לעשות, יש בעולם דברים מפחידים ולא נעימים. אבל עלינו להיות כנים עם הילדים ולהכין אותם לעולם הזה, ולא להסתיר מהם, להכחיש ולשקר – מה שעשוי לגרום להם לפחדים איומים ולאובדן אמון באנשים שהיו אמורים להיות הכי אמינים.
אז מה להגיד להם? את האמת. אם ילד עומד להיכנס לניתוח, לא צריך לפרט בפניו את הליך החיתוך בבטן ועד כמה תהליך ההחלמה יהיה קשה. אפשר להגיד לו: "מחר נלך לבית החולים, ושם יעשו לך ניתוח בבטן. את הניתוח הזה עושים רופאים ממש טובים ונחמדים, והוא יגרום לך להיות יותר בריא (או לשמוע יותר טוב, או לא להיות חולה כל הזמן, או ללכת ישר). הניתוח לא יכאב כי הרופא ירדים אותך, ואמא ואבא כמובן יהיו שם כל הזמן בשביל לשמור עליך. ואחר כך, כשתתעורר, נהייה שם איתך כל הזמן במשך כמה ימים, עד שתתחזק". זו לא חצי אמת, זו כל האמת: פשוט לא אומרים מידע מיותר או דברים שיכולים להפחיד או לא להיות ברורים לילד. ותמיד הוסיפו: "אנחנו סומכים עליך. אנחנו יודעים שאתה חכם ומבין. וגם אם זה לא נעים, זה יחלוף ואנחנו תמיד איתך!".