אפילו לא הספקתי להיפרד ממנו כמו שצריך. בפעם האחרונה ראיתי את בני, חייל בסדיר, לפני שבוע וחצי. נפגשנו בבר מצווה של בן אחותי. הוא הגיע, היה מאושר מאוד לפגוש את כולנו, ולמחרת חזר לצבא. מאז לא ראיתי אותו יותר. אפילו לא הספקתי ממש להיפרד ממנו לפני שנכנס לעזה. לא ידענו אז שתתחיל מלחמה, פשוט לא היה לנו מושג.
עד שהגיע הטלפון ממנו. בזמן שהוא חיכה עם היחידה שלו על הגבול, ממש לפני הכניסה לעזה, הוא התקשר להודיע לי. אנחנו קולטים אחד את השני כל כך טוב, שרק מהקול שלו ידעתי שהוא עומד להיכנס. הסתפקנו בשיחה של רמזים וסימנים; שאלתי אותו האם זה אהממ, והוא ענה לי שכן, זה אהממ, והבנתי הכל.
הייתי נכנסת במקומו
הוא רק שנה וחודשיים בצבא, כך שנשאר לו עוד הרבה זמן עד לשחרור. זה היה מובן מאליו שיילך לקרבי, רצה להיות יותר קרבי מקרבי. אין מה לעשות, זה בית שאבי המשפחה בו היה בצנחנים, הבת הגדולה שירתה בקבע שנתיים. אבל בנות זה לא כמו בנים. ויש לי פה עוד בן, שאמרתי לו – "נו, אולי תהיה שקמיסט?", אבל גם הוא בדרך לקרבי. כבר יש לי שערות לבנות מכל זה. מה שלא עושה הצבע, עושה הטבע.
הילד שלי הוא ילד מיוחד. ילד טוב, שאפילו כתבו עליו בכל העיתונים כשקם ואמר לרמטכ"ל מה בדיוק הוא חושב, כשהגיע לבקר ביישוב שלנו. כתבו אז: "החייל שהרס לרמטכ"ל את היום". זה ילד שלא מתבייש, אבל אומר הכל יפה ובנימוס, לא מעליב ואוהב לעזור לכולם - לחברים, לסבא, לכל מי שרק אפשר. ילד עם המון נתינה.
ביום רביעי גנבו לו את הפלאפון וביום שישי הוא סיפר לי שהיה בשטח ופתאום מצא פלאפון על הרצפה. הוא לא היסס והתקשר לאנשי הקשר ברשימה של המכשיר, כדי לנסות לאתר את הבעלים. החייל שאיבד את המכשיר הודה לו על כך מאוד. הוא לא חשב לרגע לקחת את המכשיר לעצמו.
אנחנו בלחץ מאוד גדול פה, אבל מנסים לשמור על שגרה. אני ובעלי הולכים לעבודה והילדים הולכים לבית הספר אבל מאוד קשה לנו עם חוסר הוודאות, אנחנו לא ישנים, המון מחשבות מתרוצצות בראש. יש מתח מאוד גדול בבית, למרות שאנחנו מנסים להיות אופטימיים, מקווים שיהיה טוב.
אנחנו גם צמודים לטלוויזיה כל הזמן, אני לא מסוגלת להתנתק מהחדשות. ברור לי שזה לא טוב בשבילי אבל מה אני יכולה לעשות? אני כל הזמן חושבת שאולי פתאום אראה בטלוויזיה את הבן שלי מציץ מאיפשהו, ואני לא רוצה לפספס את זה. אני יודעת שזה לא טוב לילדים שנשארו בבית, כי גם הם מצטרפים אליי לצפייה, אנחנו משפחה מאוד מאוחדת. אבל ביקשתי מהם סליחה, זה מה יש.
אם זה היה אפשרי, הייתי רוצה שיוציאו אותו משם ושאני אכנס במקומו, אין שום בעיה, אני ובעלי עשינו צבא ואנחנו יודעים את העבודה. הייתי מוכנה גם לבשל לכל החיילים שם, לחזק אותם קצת.
אני רוצה להגיד לבן שלי ולכל החברים שלו שיהיו חזקים, שאנחנו סומכים עליהם פה בעיניים עצומות, שאנחנו יודעים שהם תותחים. אבל בבקשה, שיסתכלו לכל הכיוונים כשהם פועלים, שיהיו זהירים מאוד ושיזכרו כל הזמן שיש להם הורים שמחכים להם ורוצים לראות אותם בבית. שישמרו על עצמם, זה הכי חשוב.
סייעה בהכנת הכתבה: מירי גריי
רוצים להשתתף במדור? כתבו אלינו