ג'וזף גיטלר (47) נשוי ואב לחמישה ילדים, יו"ר ארגון לקט. "עלינו מניו יורק בארה"ב בשנת 2000. שנינו היינו במחנות קיץ ובאנו ממשפחות שעלייה לארץ הייתה עבורם משהו ציוני, לומדים את זה אבל בפועל מעט מאוד עולים. כשעלינו, הבת הבכורה שלנו הייתה בת שנתיים. הגענו ישר לרעננה כי אח של אשתי גר שם שנתיים, אז ההחלטה לאן לעבור הייתה יותר קלה. למדתי משפטים והייתי עו"ד בניו יורק לזמן קצר. כשבאתי לפה עברתי ראיונות עבודה והחלטתי לעבוד בחברת תוכנה כאיש שיווק ומכירות, שם עבדתי קרוב לשלוש שנים. עם הזמן התחלתי לחשוב על הציונות שלי פה בארץ. מאוד הפריע לי שהיו כל כך הרבה ישראלים שעובדים בסטארט-אפ ניישן, ומנגד יש כל כך הרבה אנשים שקשה להם לסגור את החודש ולפרנס את המשפחה בכבוד, הפערים כאן הפריעו לי. היה לי קשה עם זה לפני 19 שנה והיום זה אפילו יותר קשה. הייתי בהמון אירועים של חברים ומשפחה, ראינו את כל הבזבוז והאסימון נפל. היה מאוד ברור שיש מצד אחד אוכלוסייה חלשה בארץ, מצד שני מבזבזים כמו כל מדינה עשירה וצריך לעשות חיבור בין שני הדברים האלה. בשכונה שבה אנו גרים היו המון אנשים שדופקים על הדלתות ומחפשים עזרה, ביקשו עזרה בתשלום חשמל או שכר דירה. שמתי לב שישנה עלייה חדה ושיותר מבקשים כסף כדי לשרוד".
"רעננה היא עיר ותיקה בת כמעט 100 שנה ויש כאן אנשים שחיים עשרות שנים ופתאום המקום הזה מתייקר. מי שהיה פה כבר שנים והוא בן 80 פתאום אומרים לו שהשכירות הכפילה את עצמה, יש כאן בעלי דירות ששוות מיליון דולר ויש להם אלפיים שקל מביטוח לאומי ומדובר במבוגרים בני 85. היינו באירוע אחד שהיה בו בופה, בלי סוף אוכל, והתחלנו לדבר על מה עושים עם זה עד שהחלטתי ללכת על זה ולראות אם יש פתרונות לבזבוז הזה. הרמתי טלפונים לחברות קייטרינג ולהגיד שכולנו יודעים שמתבזבז מזון ואני מוכן לבוא בכל שעות הלילה לקחת את זה. מהיום הראשון תמיד היו לי שותפים שעזרו עם החלוקה, ארגוני צדקה או אנשים שהכירו משפחות שצריכות עזרה. יש מלא ארגוני קודש בכל המדינה שעוזרים לאנשים במזון, לנשים מוכות, לילדים בסיכון ואם אני יכול להשתמש במזון קיים ולהביא להם אוכל טוב ובריא, הם יכולים להשתמש בכסף שלהם לדברים אחרים.
"בהתחלה זה התחיל כארגון פרטי ואחרי כמה חודשים פתחנו עמותה והתחלנו לחפש מתנדבים. תוך חצי שנה היו שני עובדים עם משאית קטנה, התחלנו עם אירועים ובהמשך עם הצבא וחברות שיש להן ארוחות צוהריים ובתי מלון. כיום יש חלוקה של כ-10 אלף מנות חמות ליום. כשראיתי גם את הבזבוז בשדות, כל הפירות שנמצאים על הרצפה, התחלתי לדבר עם חקלאים. אנחנו חושבים שיש בזבוז באוכל מוכן אבל יש פי מאה בזבוז בחקלאות, יש לנו מתנדבים שעוזרים בקטיף, והשנה בסביבות 30 מיליון קילו של פירות וירקות מחכים ל-250 ארגוני צדקה מכל רחבי הארץ. כל מי שצריך עזרה אנחנו מנסים לעזור לו ויש כרבע מיליון אנשים בשבוע שמקבלים מאיתנו עזרה. ארגון לקט ישראל הוא ארגון צדקה עם 120 עובדים ואני היו"ר. לצד זה אני מעורב בעסקים משפחתיים".
לילך גיטלר (47) "גדלתי בטורונטו שבקנדה ופגשתי את יוסף במחנה קיץ בישראל כשהיינו בני 15. למדתי באוניברסיטה בניו יורק, התחתנו וגרנו שם כמה שנים, לפני שעלינו לארץ. באותה תקופה למדתי היסטוריה ועשיתי תואר שני בחינוך. לפני שעלינו, הספקתי רק לסיים את הלימודים ועדיין לא עבדתי. בגלל שהיה לי תואר בחינוך ואני דוברת אנגלית, קיבלתי עבודה כמורה לאנגלית באחד מבתי הספר, עבדתי שם שלוש שנים ואחר כך לימדתי אנגלית בחוגים פרטיים בבית במשך 15 שנה. בחוגים לימדתי את הילדים ספרות והיסטוריה. לפני 5 שנים רציתי לעשות שינוי ולמדתי להיות מורת דרך בבית ספר לתיירות. אחרי שעברתי את כל המבחנים וקיבלתי את הרישיון - התחילה הקורונה וכל העולם התהפך. בקיץ שעבר, כשלא היה מחנה קיץ ולא הייתה מסגרת לבת שלי שהייתה בכיתה ח', אמרתי לחברה שלי שהיא השותפה שלי היום. הצעתי לה שניקח אותן לטיול של שלושה ימים בירושלים ונלמד אותן את כל מה שלמדנו. פיתחנו מחנה קיץ קטן לשלושה ימים, זה היה מוצלח ועשינו את זה שוב. חשבנו שאחרי כל הלימודים בזום נעשה כל חודש משהו איתן, ואם זה נופל על יום לימודים - שילמדו בזום. התחלנו עם כיתה ז'-ח' ועשינו כל חודש תוכנית לימודים שנקראת "לגלות את הארץ דרך התנ"ך", בכל חודש הלכנו למקום אחר בעקבות התנ"ך, זה היה לימודי וחוויתי והשתתפו בתוכנית בין 25-40 ילדים בכיתות ח', ט' ו-י'. עשינו סיור לאילת ל- 3 ימים, וסיור לצפון. אותה קבוצה ממשיכה איתנו עד היום. השנה עשינו את תקופת בית שני. קוראים לנו "יאללה ישראל", אנחנו גם באינסטגרם".
נשואים: לילך: "הכרנו בגיל 15 בכפר עציון, היינו בטיול במחנה קיץ של בני עקיבא. תנועת בני עקיבא לוקחת את כל החניכים מארה"ב וקנדה לסיור של שישה שבועות בארץ. השבועיים הראשונים במחנה היו בקיבוץ בארות יצחק, שם פגשתי את החברים שלו. אחרי שבועיים החברים שלו הכירו לי אותו. שנינו באים ממשפחות דתיות, אורתודוקסיים מודרניים. גרתי אז בקנדה והוא בניו יורק ולמזלנו היו לו דודים בטורונטו והוא בא לבקר, והיה לי אח שלמד בניו יורק ובאנו לבקר אותו. רוב הזמן הקשר היה בטלפון ובקיץ תמיד היינו ביחד במחנה קיץ. כשאבא שלי ראה את החשבון בטלפון הוא שאל 'מה זה המספר הזה?', זה היה שיחה מאזור רחוק, הוא לא הבין עם מי אני מדברת כל כך הרבה שעות. בשנה שאחרי התיכון הוא בא ללמוד בישיבה שנה ואני למדתי במדרשה בארץ, החברה הייתה דתית לאומית והרבה אחרי התיכון היו באים ללמוד כאן שנה ואחרי זה חוזרים לחו"ל לאוניברסיטה. שנינו למדנו פה וראינו אחד את השנייה יותר ואחרי זה הוא למד באוניברסיטה בניו יורק וגם אני, אז היינו באותו עיר. התחתנו ב-1995 כשהיינו בני 21 בטורונטו וגרנו בניו יורק, המשכנו את הלימודים, למדנו שם תואר שני ואחרי הלימודים עלינו לארץ".
מגורים: לילך: "אנחנו גרים ברעננה. גרנו שם מאז ומתמיד במשך 32 שנה. אנחנו גרים בצד היותר מזרחי של רעננה, בבית משלנו. זה בית פרטי ויש לכל ילד חדר".
סדר יום: ג'וזף: "סדר היום השתנה משמעותית מאז הקורונה כי לפני הייתי נוסע פעם בחודש לכל מיני מקומות בעולם עבור לקט, לפגישות עבור גיוס כספים ושיווק הארגון, וזה השתנה. כיום סדר היום שלי אחר. בשבילי השינוי המשמעותי הוא שאני כמעט ולא מגיע למשרדים של לקט, אני יותר בזומים ושיחות טלפון ובשדות שלנו ופחות יושב במשרד. יש לנו כלב בן שנה וחצי ואני מוציא אותו בדרך כלל בין שש לשמונה, תלוי מתי הוא מתחיל להפריע. הבן הקטן שלי מתעורר ברבע לשמונה, אני מארגן לו את האוכל והספרים ואז בעשרה לשמונה נכנס איתו ועם הכלב לאוטו ונוסע לבית הספר. לפעמים אני עושה ספורט, לפעמים יש לי פגישות במלון, או פגישות זום, כל יום משהו שונה. יש ימים יותר קצרים ויותר ארוכים. רוב הזמן אני עובד היום מהבית. גם החיים של לילך מאוד גמישים, אז לפעמים אנחנו אוכלים יחד ארוחת צוהריים".
מה אוכלים בבית? לילך: "הרמתי ידיים ואמרתי שאני לא יכולה לבשל לכולם: ג'וזף צמחוני, שתי הבנות טבעוניות והקטן אוהב בשר, הגדולה צליאקית אז לא יכולה לתאם את כל הבישולים". ג'וזף: "יש לי מזל גדול שזה לא מעניין אותי, לילך עושה הכול עם עזרה של הבנות ובן אחד, היא עושה את הרוב ומזל שגם מבשלת טוב, אין לי שום תלונות, זה לא כמו בשנות ה-50". לילך: "באמצע השבוע אני לא מבשלת כל כך הרבה, רוב הבישולים הם לשישי שבת. באמצע השבוע יותר פשוט: חביתה, פסטה, לזנייה, סלט אבל בשבת יותר בישולים. באמצע השבוע הילדים דואגים לעצמם ובסופ"ש אני דואגת לכולם, יש גם בשר וגם טופו וכל אחד ימצא את מה שהוא אוהב".
חלוקת התפקידים: לילך: "כל מה שקשור לחשבונות, כסף, כרטיסי טיסה, למלא טפסים בבית ספר או במחנות קיץ זה ג'וזף". ג'וזף: "בכסף אני מטפל, בית ספר וחוגים זה חצי חצי". לילך: "יש חוג הוקי שלוש פעמים בשבוע וצריכים לקחת את הילד לכפר יונה אז ג'וזף עושה את זה רוב הזמן, אם צריכים להביא אותם רחוק, ג'וזף עושה את זה. בכל העניין של הכלב - ג'וזף מטפל בזה, אני לא רציתי אבל הוא מאוד רצה אז זו אחריות שלו". ג'וזף: "הילדים עוזרים פה ושם. אני עושה את הניהול הכללי של החיים של הילדים. לילך מעורבת בדרכים אחרות, יותר מדברת איתם לעומק על החיים שלהם, מחשבות על העתיד וההווה, היא מאוד חכמה בענייני אדם יותר ממני עם הילדים אז זה התפקיד שלה, אמנם זה לוקח פחות זמן כי לא עושים את זה כל יום אבל זה מאוד חשוב". לילך: "יש לנו מזל כי יש לנו עוזרת שעושה את רוב הכביסות אבל אם לא אז אני יכולה לעשות את הכול, חוץ מגיהוץ".
תחביבים: לילך: "ג'וזף אוהב ללכת לים עם הכלב, לבד רוב הזמן, אני לא אוהבת את החול". ג'וזף: "אני אוהב את החוף, טיולי רגל ואופני הרים. אני עושה את זה עם הילדים או עם חברים ולפעמים עם לילך". לילך: "אני מדריכת טיולים אבל פחות אוהבת לטייל, אם יש לי זמן פנוי אז אני אוהבת לשתות קפה עם החברות שלי ולצאת עם הילדים לאכול ארוחת צוהריים ולבלות עם הילדים. כל הילדים אוהבים ספורט, הבן הקטן משחק הוקי, וגם כדור בסיס, כל הספורט שבא מחו"ל. בת ה-18 משחקת כדורסל בחוג, אליצור אוהב נינג'ה וגם ספייק בול".
אאוטסורסינג: לילך: "יש לנו עוזרת בכביסות, ניקיונות וגיהוץ שמגיעה כל יום חוץ משבת. אני לא אוהבת שמתערבים במטבח שלי".
ערך מרכזי בבית: לילך: "ג'וזף מביא את הערכים של העבודה שלו לבית. יש הרבה דיבור על כמויות של אוכל הוא לא אוהב שמשתמשים בפלסטיק, או שיש כמויות של אוכל, לא לזרוק ולא לבשל יותר מדי, אז כל העניין הזה מאוד חשוב לו". ג'וזף: "הערך של הבית שלנו הוא שהבית פתוח לכולם, זה האופי של המשפחה. יש לי בית שכולם באים אליו בשבת, כל החברים של הילדים יודעים שזה בית פתוח, וכמעט תמיד יכולים להזמין חברים לישון אצלנו". לילך: "בגדול הכנסת אורחים". ג'וזף: "אם תשאלי את החברים של הילדים. כולם רוצים להיות אצל גיטלר כי זה בית חופשי ויש תמיד אוכל ולא מרגישים אי נוחות בבית. הבית שלי היה כזה וזה מסר לילדים שלי ומקווה שיהיו להם בתים דומים".
מה בסל רגשות האשמה: לילך: "תמיד יש אשמה, אולי שלא היינו מספיק עם ההורים שלנו כשבאנו מחו"ל, ועלינו לארץ. אולי היינו יכולים יותר לבקר, היה קשה לעזוב את הילדים אבל אולי היינו יכולים יותר להיות עם ההורים שלנו. אבא של ג'וזף ואימא שלי כבר לא בחיים. אולי עם איך שגידלנו את הילדים. אולי היינו יכולים להיות הורים יותר טובים, ואם היו לנו יותר גבולות". ג'וזף: "אין הרבה אשמה, נראה בעוד 20 שנה איך הילדים יחיו את החיים ואז נוכל להסתכל אחורה. עזבנו את המשפחות וגם כשמנסים להיות איתם הרבה זה אף פעם לא מספיק, זה הדבר היחיד שאני אסתכל אחורה וארגיש פחות טוב, בעיקר מול ההורים. לקחנו את הילדים מסבא וסבתא".
משבר אישי: ג'וזף: "היה לי קשה כשאני נשארתי בארץ בישיבה לעוד שנה ולילך חזרה לארה"ב ללימודים, אבל לא הייתי קורא לזה משבר אישי, הייתה שנה טובה והיה קשה כי היינו ביחד הרבה זמן עד אז. שימשיך ככה בגדול, חיים מבורכים, גם אם היום כולנו עם בעיות רגשיות". לילך: "יש אתגרים אבל לא משבר".
כמה משתכרים: ג'וזף: "יותר מהממוצע".
לאן הולך הכסף: ג'וזף: "יש לנו חמישה ילדים פלוס הרבה אורחים אז הרבה הולך על אוכל, הכנסת אורחים ושבתות, ובגלל שהמשפחה נמצאת בחו"ל אז הרבה טיסות של ביקורי משפחה בחו"ל, מנסים להגיע לשמחות כמה שיותר, זה חשוב שלילדים יהיה קשר עם בני הדודים שלהם".
מגבילים בזמן מסך: ג'וזף: "לא מגבילים אבל מדברים על זה הרבה ולא מצליחים. טלוויזיה כמעט ולא פותחים, לפעמים יש סדרות שצופים ביחד אבל אחרי שהסדרה נגמרת אז לוקח כמה חודשים עד שמוצאים משהו משותף. כשאני חושב על מסך אני בכלל לא חושב על טלוויזיה כי מי בכלל משתמש בה, אני גם לא חושב על מחשב רק על טלפון זה הסם. אני מכור לטלפון, וגם הילדים, לילך הכי פחות מכולם". לילך: "כתוב לי באייפון שהממוצע שלי זה 7 שעות. אני משתמשת בטלפון כמו במחשב, באינסטגרם, כותבת בנוטס אז 7 שעות זה הרוב עבודה ולא בילוי". ג'וזף: "אני לא נמצא הרבה באינסטגרם, רק אימיילים או וואטסאפ או עבודה ואוהב לקרוא עיתונים בטלפון, כשאני אומר אני מכור - אני בודק כל הזמן, לא מכור לשטויות. קשה להגביל אותם אם אני לא מגביל את עצמי".
על מה רבים: ג'וזף: "על דבר אחד. אני מביא את העבודה שלי הביתה ולא עוזר במטבח אבל אני רק נכנס ומתלונן על כל האוכל שמבשלים, למה כל כך הרבה וזה חבל אבל רוב הזמן האוכל נאכל, אז אין לי כל כך על מה להתלונן. בגלל שאני לא אוכל בשר, עם השנים יותר קשה לי שיש כמויות גדולות של בשר, לא רק העלות אלא גם מה זה עושה לסביבה, אז הייתי מעדיף לא לראות את זה בבית. אם בארוחת שבת יש 20 אורחים ויש מלא בשר זה משגע אותי אבל חוץ מזה לא רבים הרבה". לילך: "לפעמים על הילדים איך לגדל אותם נכון. כל מה שהם מבקשים הוא מסכים להכול, ואני שמה יותר גבולות וככה הם יודעים ללכת אליו ואני כועסת למה הוא לא דיבר איתי קודם כי לא כל דבר צריך להגיד כן". ג'וזף: "לילך מעדיפה שבקיץ הבא הילד ילך למחנה ספציפי ואני חושב שהוא רוצה ללכת למחנה אחר. זה בסדר אבל לא תמיד נוח". לילך: "אני חושבת שעד גיל 16-18 אנחנו הבוסים כל עוד הם חיים מתחת לגב שלי אז החוקים שלי ולא תמיד זה עובד לי. במיוחד כשהם קטנים כמו ילד בן 11 שאני יכולה להחליט בשבילו על נושאים חינוכיים, ושלא יעשה מה שהוא רוצה".
קווים אדומים: לילך: "הגדולים יודעים שעושים מסיבות רק ברשות שלנו, כבר היה לנו כמה מקרים שהיינו בחו"ל והילדים הגדולים עשו מסיבות. הגדולים יודעים שהם לא יכולים לעשן או לשתות כאן. אם מעל 18 הם יכולים לשתות אבל לא מתחת לגיל 18, וגם לא לעשן. פה בתוך הבית לא מעשנים". יוסף: "מעדיפים גם לא מחוץ לבית".
מפלס עצבים: לילך: "כשהילדים מכינים אוכל ועושים בלגן במטבח ולא מנקים אחריהם, אני קמה בבוקר ומטבח שהיה נקי כשהלכתי לישון, מלא כלים בכיור, והגלידה נוזלת על השיש, וזה קורה כל יום". ג'וזף: "כשהם לא יודעים איפה הספרים שלהם ושואלים אותי אני אומר להם: "איפה שהשארת את זה", וזה מעצבן אותם. אני אוהב ששמים דברים בחזרה, אני לא משוגע לסדר ואין לי OCD אבל זה קל אם שמים במקום. לילך: "אני לא שמה בחזרה את הפקק של משחת שיניים ומעצבן אותי שהוא הולך אחריי לכל מקום ומכבה את האור בשירותים כשאני נמצאת בשירותים או שאני עומדת בארון בגדים ופתאום יש חושך". ג'וזף: "אבל רוב הזמן שאני מכבה את האור, אין אף אחד בחדר".
סופי שבוע: ג'וזף: "בגלל שאנחנו דתיים אז רוב הזמן אנחנו בבית ביחד, 90% מהשבתות בשנה". לילך: "אנחנו עושים ארוחות גדולות עם חברים מהקהילה. ביום שישי אנחנו יוצאים לקפה ברעננה לארוחת צוהריים. חוץ מזה אני כל היום מבשלת. ג'וזף אוהב ללכת לים עם הילדים אני פחות אוהבת". לילך: "גם בחורף אנחנו הולכים לים אם זה יום יפה". ג'וזף: "בכל שבת בצהריים כל החברים מכל הגילאים משחקים ביחד בגינה שלנו כדורגל או כדורעף וזה ממש נחמד. בזמן האחרון כל החברים משחקים קטן, כמו מונופול כל שבת. זה מאוד תפס בשנים האחרונות. יש הרבה רעש בגינה בשבת השכנים לא מרוצים אבל ככה זה יוצא, עכשיו בקיץ יש שקט לשכנים".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: לילך: "אני מרגישה שכל יום זה משהו אחר, עם העבודה של ג'וזף, אני גדלתי בבית שהייתה שגרה מסודרת, אבל החיים כיום עם המשרות שלנו כל יום זה סיפור חדש, מחליטים הרבה דברים בספונטניות".
זמן איכות זוגי: לילך: "אפילו כשהילדים היו קטנים הם הלכו לישון מאוחר, אז אף פעם לא היה זמן שקט ואם כן היה מאוחר בערב, ואז ראינו סדרה בטלוויזיה. היום זה במהלך הקיץ, הם במחנה קיץ כמעט חודש ביחד רק שנינו, יצא לנו השנה שלושה שבועות להיות ביחד. במשך השנה יש לנו זמן ביחד לפעמים באמצע היום אז אנחנו בספונטניות הולכים לבית קפה ברעננה, משהו קרוב, לגנוב שעה, בין פגישות. פעם בחודש הולכים לסופר בשעה מאוחרת ועושים קנייה גדולה ביחד".