בדרך ליום ההורים היינו הוא ואני באוטו, נוסעים לחטיבת הביניים לפגוש את המורה שלו. הוא היה שקט נורא, הילד שלי שלא מפסיק לדבר, להתווכח, לעצבן, להצחיק. עכשיו הוא היה ממוקד בעיקר ברצפת המכונית והבחנתי בתנועת השיניים שלו, נושכות את קצה שפתיו. הבנתי את מקור השתיקה ולא הייתי בטוחה שהוא יודע או יכול לדבר אותה, אז שאלתי: "תגיד, מה נראה לך שהיא תגיד?".
"מאיפה אני יודע", הוא ענה בקול מתבגר, חצי ילד-חצי גבר.
שתקתי. חשבתי בעיקר על הקול הזה שבוקע מהילד שלי, על התקופה המגוחכת שבה אפילו הקול בוגד בו. ממש כמו צלו של השפם הקטן בצדו של הפה, כאילו ללעוג לו על כל הווייתו כמתבגר בתחילת דרכו, התווסף גם הקול. תיבת התהודה שלו, שדרכה הוא שומע את המחשבות שלו, פתאום החלה להישמע כאילו נגמרו בה הסוללות. עדיין לא נשמע כמו בגיר, אבל לחלוטין גם לא כמו קולו של אותו ילד ששכן בו עד לפני חודש.
"מה את חושבת שהיא תגיד?", הוא הפתיע בתגובה לשתיקתי.
"אני ממש לא יודעת", עניתי והשארתי את השקט בינינו.
"אני חושב שזה יהיה כמו תמיד", הוא המשיך להפתיע, "בהתחלה היא תגיד כמה דברים טובים על איזה מין ילד אני, ואז יגיע ה'אבל' ...", אמר ונשך שוב את קצה השפה.
ציור של מיקה בת 9
כולם רוצים להיות תלמידים טובים
כן, כל הילדים רוצים להיות תלמידים טובים. גם הילד שמפריע, גם הילדה הפטפטנית, גם ההוא ששוכח כל יום ספר אחר, גם זה ששונא ללכת לבית הספר, וזה שאף פעם לא מצביע בכיתה, וזאת שמבקשת לצאת לשירותים לפחות פעם בשיעור כי קשה לה מדי. אפילו הילדים השקופים, אלה שהמורה לא אוהבת אבל גם לא שונאת, לא ממש יודעת עליהם מלבד שהם חלק מרשימת השמות שהיא מקריאה בבוקר. כולם במשאלת לבם הסמויה רוצים ממש להצליח.
אז מה קורה שם בין השלב שבו הילד כותב את שמו בפעם הראשונה בגן לבין יום ההורים שממנו הוא יוצא מלווה בהורים דואגים ומאוכזבים שבמקרה הטוב ישתקו כל הדרך הביתה, במקרה הפחות טוב ינהלו איתו שיחה ויסבירו לו בדיוק מה הבעיות שלו (הפועל ע.צ.ל יופיע בשיחה עשרות פעמים) ובמקרה הממש גרוע יענישו אותו, יודיעו לו שעד שהוא לא משתפר בלימודים הוא לא הולך יותר לצופים שהוא כל כך אוהב או נפגש עם חברים או משחק במחשב.
מה שקורה זה שהדמויות המשמעותיות בחייו של הילד המתקשה התחילו להתקשות גם הן. כי קשה לראות את המתקשה, ועוד יותר קשה עוד יותר לראות אותו בלי לדעת אם הוא יצליח בסוף. אז כשהמתקשה מתקשה, אנחנו ההורים מנסים לקחת לו את הקושי או להסביר לו מה הוא אמור לעשות או להכריח אותו לעשות (באמצעות עונשים, איומים, פרסים ומורים פרטיים) וכשהקושי לא נעלם, מתקשה לנו הלב ואז אנחנו כועסים. כועסים על חוסר ההתמדה, על בזבוז של פוטנציאל, על חוסר ההצלחה שלנו לעזור.
ציור של רונה בת 7
אתם זוכרים את הצעדים הראשונים שהוא עשה, הילד המתקשה שלכם? זוכרים שהוא עדיין לא פסע אלא רק אחז בשולחן הסלון והתרומם? זוכרים איך התרגשתם? זוכרים איך אמרתם לו "אתה הולך! יש לנו ילד שהולך!" וצילמתם והתקשרתם לסבתא? לרגע לא עלה בדמיונכם להיכנס בו כשהוא נפל. גם לא ניסיתם לתת לו טיפים על איך לצעוד יציב יותר. רק הייתם שם, דמויות מיטיבות שרואות ומתרגשות מהשלב הראשון בתהליך ארוך שייקח חודשים עד שיהפוך לילד רץ.
אז למה כל כך קשה לנו עם הקושי בלימודים? למה אנחנו לא יכולים להביט בילדינו המתקשים בעיניים שיודעות שבסוף הם יצליחו? למה אנחנו לא מצליחים לנבא להם הצלחה אלא רק לחשוש כל כך מהכישלון? כדי למצות את הפוטנציאל שלהם, כדי להתגבר על הקושי, כדי להבין מי הם - הילדים שלנו זקוקים לנו. הם זקוקים לכך שלא נתייאש, זקוקים לסבלנות שלנו ולהבנה שלנו שדברים לוקחים זמן, זקוקים שנראה להם במה הם טובים ודרך זה אולי הם יוכלו לגייס כוחות להשתפר במקומות האחרים.
ילד שמצטיין במתמטיקה צריך לקבל שיעורים פרטיים במתמטיקה
אל תרימו גבה: ילד שמצטיין במתמטיקה ומתקשה באנגלית צריך לקבל שיעורים פרטיים במתמטיקה. תעבדו עם הכוחות. תמיד כשתרצו להתניע את מנגנון המוטיבציה תתחילו במקום שבו הולך להם, ותמיד יש מקום כזה. הילד שמתקשה בלקיחת אחריות בבית הספר אבל בצופים מגיע בזמן לכל הפעולות, זוכר מה צריך להביא, דואג לחניכים שלו – הילד הזה צריך לשמוע שלזה קוראים אחריות ושהוא ילד אחראי. הוא צריך לשמוע שאפשר לסמוך עליו, גם אם זה לא בא לידי ביטוי בכל השדות בחייו. אז במקום להעניש אותו ולקחת לו את הצופים כשהוא נכשל במבחן, תבינו שזה כרגע המקום היחידי בחייו שבו קיימת התכונה שאתם מחפשים להצמיח. טפחו את התכונה באהבה, תראו אותה, תתרגשו ממנה - ותראו איך היא גדלה.
יש המון תכונות שהם זקוקים לדעת שקיימות בהם בכדי שיוכלו להשתמש בהן כשיצאו למסע ההשתפרות בלימודים: השקעה (גם אם בתחביב ולא בחשבון), התמדה (בטניס), יכולת לפתוח דף חדש (עם חבר), עמידות בקושי ובביצוע משימות לא מהנות (בהכנה למפקד אש). הם זקוקים לכך כדי להשתפר בשביל עצמם ולא בשבילכם, להשתפר כי הם באמת רוצים ולא כי אתם דורשים, הם זקוקים לכך למסע שיצטרכו לעבור לבד. כן, אין צורך לעשות עבורם עבודת שורשים או להכריח אותם לעשות שיעורים או להבטיח חופשה חלומית אם יביאו תעודה טובה. הם רוצים להביא תעודה טובה גם ככה, הם רק השתכנעו שהם לא יכולים או לא מספיק רוצים או עצלנים מדי, כי מישהו השקיע המון אנרגיה במה שאין ולא במה שיש. והם לא באמת לבד, אנחנו אמורים לעזור כשהם מבקשים, להיות להם קבלני משנה כשהם הקבלנים הראשיים, ובעיקר להביט בהם כשהם לומדים ללכת ונופלים, ולדעת שהנפילות הן חלק מהתהליך ושבסוף הם ילכו. הם באמת ילכו.
ציור של יואב בן 13
כשיצאנו מהכיתה, בדרך הביתה, שאלתי אותו אם יש מצב לדייט יום הורים. הוא חייך וכבר לא נשך שפתיים. כשהגענו לבית הקפה הוא הזמין שוקו חם כמו שהיה מזמין בגיל חמש ואני הוספתי קרואסון שוקולד. לא דיברנו הרבה אבל הוא היה מאוד קשוב כשביקשתי ממנו לנסח באוזניו את מה שאני שמעתי מהמורה בתוספת למה שאני כבר יודעת עליו. עשיתי לו יום הורים שני. התחלתי דווקא בקשיים שדוברו עם המורה, מניתי שניים ואז אמרתי "בלה בלה, את החלק הזה שמענו", ואז הגיע החלק של ה"אבל" שלי. ואחרי ה"אבל" שלי הגיעו כל הדברים הטובים והקסומים שאני יודעת עליו, על האדם הטוב ששוכן בו, על החבר הטוב שהוא, על הילד האחראי שלי שלוקח את אחותו מהגן כל יום שישי, על הסקרנות שבו, על הלב הטוב שלו, על המקומות הקטנים שאני ורק אני יודעת שהוא השקיע בהם לאחרונה בלימודים (למרות שעדיין לא התקדם), על איך שלאחרונה הוא כמעט לא מאחר להסעה, על כמה שאני יודעת שהוא רוצה להשתפר ולהצליח ושזה בדיוק אותו רצון שגרם לו להיעמד בגיל שנה ליד השולחן ואז לפסוע מסביבו ואז לעשות צעד אחד בין השולחן לכיסא, ואז שני צעדים. וכל הזמן להתרסק, שוב ושוב ושוב, ולהמשיך לרצות ללכת.