הוא לא חזר להכרה מספיק מהר, אבל הוא נשם. תודה אלוהים, הילד שלי נושם, ואני עליו, מצמידה עור של לחי אל לחי, מתענגת על צליל האוויר שיוצא ממנו, נושמת יחד איתו כל נשימה ומודה על הרגע. ברור לי שהתחלנו מסע חדש, אבל אני מתעקשת על הרגע המתוק הזה. איזה מזל שאישרתי לו לא ללכת לבית ספר היום, איזה מזל שהאחים שלו לא בבית, איזה מזל שיובל לא היה כשהבן שלו הכחיל, איזה מזל שזה רק אני והוא על הרצפה של הסלון, איזה מזל שהוא נושם. תכף יגיע האמבולנס ויובל יפרוץ הביתה מבוהל, ויהיה רעש ויהיו דיבורים ולחץ וניסע לתל השומר ואני כבר לא אוכל להיות איתו ועם הנשימות הנפלאות שלו לבד.
מה קרה לרגעים?
לחיות את הרגע זה דבר קשה נורא. להקשיב לנשימות ביומיום נראה כמו דבר בלתי אפשרי, שלקוח מספר זן מרוחק ולא אמיתי. בעידן של מסכים, ילדים, משימות חיים, כמה קשה פשוט להיות ברגע. היום שלנו הפך לאסופת רגעים עם מטרות ויעדים בקצה. לפעמים נפגוש בו, ברגע חטוף, כשאנחנו מחבקים באמת (כן, יש גם בכאילו), מכסים ילד ישן או שומעים שניים מהילדים שלנו משוחחים ביניהם או מתגלגלים מצחוק. אבל כמה קשה לייצר רגעים או להתעכב על המובן מאליו ולברך עליו, באמת לברך, כאילו חווינו אותו בפעם הראשונה.
המושג "זמן איכות" הוא תוצר לוואי מצער של תרבות האין פנאי; תולדה של סט ערכים תרבותי שבו קודם חייבים לעשות את מה שצריך ורק אחר כך להתפנות למה שרוצים. זהו מושג שנועד לכבס רגשי אשמה של הורים נעדרים תחת מטריה מטרתית, שהרעיון מאחוריה הוא - תבלה זמן עם הילד שלך, תטעין לו את המצברים, תזכיר לו שהוא חשוב לך ותזכיר לעצמך שלפעמים נעים להיות בחברתו. זה לרוב מלווה בהוצאת כספים מיותרת, ביקור בקניון הקרוב, ישיבה במסעדה, נסיעה לפארק שעשועים כלשהו או סתם אחה"צ בשבוע שבו אנחנו והוא עסוקים בפעילות "מגבשת". אל תבינו לא נכון, אני מברכת כל מערכת ערכים ששמה הורה וילד בזמן משותף ללא טרדות היומיום. אבל למה אנחנו צריכים ליצר פעילות ייעודית ולנעוץ ביומן רגעים עם האנשים הכי חשובים לנו בעולם כאילו היו ישיבת מחלקה או דיון אסטרטגי בעבודה? מה קרה לרגעים? מה קרה לנשימות? למה אין לנו את היכולת פשוט להיות?
אם תסתכלו על הילדים שלכם, לפחות בגיל הרך, תראו את הפרדוקס. כל הרעיון בלהיות ילד הוא הנאה מן הרגע, חוסר יכולת או רצון לתכנן, העדפת ה"אני רוצה" על ה"אני צריך". אנחנו המבוגרים גם נותנים לזה לגיטימציה, ברור לכולנו שמשחק הכרחי להתפתחות, שצחוק מתגלגל משפר את הבריאות ושלהתלכלך בבוץ זה כיף. אנחנו מאפשרים להם את זה, את הרגע, ודואגים לרשום אותם לגנים איכותיים ולקחת אותם לגינות משחקים. אלא שבשנייה שהם נכנסים למערכת החינוך החוזה משתנה: המשחק הכל כך חשוב נדחק בסדר היום בין האיסוף מבית הספר לתרגול אותיות ומספרים, ואם אנחנו ממש יעילים הם יזכו לשעת משחק קלה, שלרוב תתחלף בזמן מסך כי גם את זה חייבים היום להכניס ללו"ז.
הילדים, שמתבוננים בנו, רואים מודל של "צריכים". של לחץ. מודל שלא נושם, שלא מייצר רגעים, שמתקשה לשחק סתם ככה, לשבת סתם ככה, לצחוק סתם ככה. אז נכון, אנחנו רוצים לגדל ילדים אל תוך המרוץ התחרותי של החיים, רוצים אותם חרוצים, מצליחים, מצטיינים. אבל מה שווה כל זה אם אנחנו לא מצליחים ליהנות? מה זה שווה אם גם ההנאה תפסה משבצת ביומן? אם אנחנו פוקחים עיניים רק כשאנחנו חולים, או כשהם חולים, וגם אז, אנחנו רק לחוצים לחזור לשגרה, כי המשימות נערמות להן ברקע.
אנחנו כל כך חזקים בזמן וכל כך דלים באיכות, אז המצאנו מושג שאמור להזכיר לנו את מה שאנחנו אמורים לדעת ולהרגיש בכל יום. כל כך דחוף לנו לשלוח את הילדים לחוגים ולקבוע להם מפגשים עם חברים (כאילו הם לא בילו איתם משמונה עד ארבע, אבל מי אנחנו שלא נעמוד בתחרות הפופולריות וה"מי מזמין את מי"), ובמקביל אנחנו עובדים קשה, מחזיקים בקושי את יומן ה"צריכים" שלנו ושלהם, ששכחנו פשוט להיות, לשהות באותו החלל, לא להפעיל ולא לפעול, פשוט לזרום עם מה שיש, להיות ביחד.
כן, אתם פשוט ביחד
זמן איכות עם ילדים הוא הרבה יותר פשוט ממה שחושבים. הוא רקום מרגעים קצרים שבהם אתם תצטרכו להניח את הסלולרי, לדחות את המייל, הכביסה, ארוחת הערב, הנקיונות ושאר משימות מפתות, ולתת לזה כותרת בדיבור: "היי יואבי, יש מצב שאתה יושב איתי לבד כמה דקות?"; "שירה, אני חייבת להתייעץ איתך על משהו שקרה לי בעבודה"; "רונה, בואי תארחי לי חברה במקלחת ונפטפט רק אני ואת". הדגש בכותרת חייב להיות על "אני ואתה ביחד, לבד". הזמן הזה יכול להתקיים גם לצד קיומם של האחים האחרים, גם בתוך שגרת היומיום, אין צורך בהשקעה כספית או בכישורי יצירה מיוחדים, וגם אין צורך להעלות תמונה משותפת ולכתוב "חוג אמא". אתם פשוט ביחד.
וזה לא איכות כי שמתם את זה ביומן או כי נתתם לזה כותרת, וגם לא כי אתם צריכים להזכיר לעצמכם שהילד עובר עכשיו תקופה קשה והוא זקוק לכם. זה איכות כי זה יותר חשוב מכל ה"צריכים" החשובים שלכם, וכי יש שם הנאה ואינטימיות. זה איכות כי זה בשבילכם כמו שזה בשבילם, כי זה לא דורש כלום חוץ מלהזכיר לעצמנו מה חשוב באמת. כי להיות, פשוט להיות, זה הכי איכותי שיש.
הרבה דברים שאנחנו עושים עם הילדים נולדים בתבנית מחשבתית של יצירת זיכרונות - אנחנו נורא רוצים שהם יזכרו את הטיול ההוא, את היום כיף או את הפקת העל שהרמנו לכבוד יום ההולדת או יום קבלת תעודות. אבל האמת היא שהזיכרונות הכי משמעותיים אינם של אירועים או הפקות, הזיכרונות האמיתיים שוכנים במקום חושי, רגשי, שאין בו מילים או קו עלילה ובטח אין בו כרטיס אשראי ומלא מתנות. הזיכרונות שיהפכו להיות חלק ממי שהם, שירקמו את ההורים שהם יהיו ואת בני הזוג שיחפשו, יושבים במקום של נוכחות אמיתית, שקטה, אינטימית, של מגע, של מבטים, של ריחות גוף ובישולים, של ביחד בלי יומרות. לא מדוד בזמן, לא רשום ביומן, פשוט פשוט והפוך מ"זמן איכות". ממש כמו לנשום.
>> לכל הטורים של עינת נתן
>> לעמוד הפייסבוק של עינת נתן