עינת נתן 1.6 (צילום:  Photo by Flash90)
עינת נתן 1.6 | צילום: Photo by Flash90

עשר שניות הפרידו בין המחשבה שלא נחשבה בזמן לבין הקרסול שנשבר כשמיהרתי ושכחתי משהו ופספסתי מדרגה ובום. עוד עשר שניות לקח להבנה לחלחל; זה כואב, ממש כואב. התיק הפוך על הרצפה, הנעל האדומה בצד השני של החדר, הזירה עוד טרייה, והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש: איזה מזל שאני לבד.

יש משהו נורא משפיל בנפילה פומבית, כל המופע הנשי המוחזק הזה קורס מול עיני הכלל בתזכורת כואבת לכמה הכל שברירי. איזה מזל שאני יכולה לקחת כמה שניות בלי להרגיע אחרים שאני בסדר. אנשים עם כוונות טובות לא מתמודדים טוב עם כאב של אחרים, מנסים לקחת אותו בדרכים משונות, להגיש כוס מים, לשאול אם להתקשר למישהו, להרים אותך, כשכל מה שרוצה אישה עם קצת כבוד עצמי זה להישאר מוטלת על הרצפה לכמה שניות ולכאוב. לשאוף ולנשוף את הכאב החד, לעכל את התבוסה בלי קהל.

אין לנו שליטה, וגם אין לנו זכות לשלוט

אשליית השליטה היא האשליה הגדולה ביותר במחזה ההורות. במערכה הראשונה, בחדר הלידה, נפגוש לראשונה את הכאב המיוחד להורות, וגם את חוסר האונים. הרבה פעמים מה שיתחיל בפנטזיה על לידה טבעית בתוך אמבט עם גניחות חרישיות, יסתיים באפידורל או בחוויה אחרת שרחוקה ממחוזות השליטה. אני זוכרת בבירור את ההבנה שהכתה בי באחת הלידות: הלידה האמיתית תתרחש רק כשאשחרר, כשלא אנסה לא לצעוק, לא אתאמץ להישאר פוטוגנית, רק אז אצטרף אל חיות הטבע הממליטות, יפתחו שעריי ותתרחש הלידה.

עינת נתן 1.6 (צילום:  Photo by Flash90)
ציור של שירה, בת 4 | צילום: Photo by Flash90


במערכה השנייה אנחנו אמנם מאבדים שליטה על שעות השינה והפנאי שלנו, אבל היי - רק אני יודעת איך להרגיע/לקלח/להרדים. וגם אם אני לא יודעת, אין ספק שכשאני מבצעת את המשימה, אני מרגישה יותר בשליטה מאשר כשבעלי מחליף את החיתול וסוגר אותו עקום, עושה מקלחת להרחבת ריאות הפעוט (הוי הצרחות), מחזיק את ראשו (או לא מחזיק), מרדים כמו שהקטן אוהב (כמוני) או מנענע את העגלה עם הרגל כדי להגניב עוד הצצה בנייד לפני שאצעק עליו שירים אותו כבר.

במערכה השלישית, לילדים שלנו כבר יש רצונות משלהם - רגליים קטנות שלוקחות אותם למקומות מופלאים, רצון להחליט, לבחור, לאכול, לא לאכול, להיגמל, לצעוק, לבכות. ואנחנו? אנחנו עוד באשליה: נצמדים אל סדר היום, שומרים מסכנות, מסננים מזון לא בריא, מגבילים מסכים, מקלחים, וכל הזמן מתמודדים עם מאבק פנימי בין נוקשות לגמישות, עם מאבק חיצוני בבלגן ולכלוך, ובעיקר עם מאבק בידיעה המכרסמת שאולי, אין לנו באמת שליטה. יותר מזה – אולי אין לנו זכות לשלוט. אולי אף אדם, גם לא הנמוך וחסר הישע ביותר, לא זקוק לשליט. אולי כל הסיפור של השליטה הוא סיפור פנימי שלנו שאמור לתת לנו, ורק לנו, תחושה של בטחון או תפקוד; תחושה שאנחנו מבינים יותר, יכולים לחזות או להבין לעומק סיבה ותוצאה, לנהל את החיים שלנו ושל ילדינו ושל בני זוגנו בדיוק באותה הקלות שבה אנחנו מנהלים יומן.

ואז, בדיוק כשאנחנו מתחילים לפגוש חזיתית במחירים של השליטה, תגיע המערכה שבה אנחנו מתחילים לאבד שליטה מולם; לכעוס, לצעוק, לריב, להילחם. כי הם כבר יודעים את מה שאנחנו עדיין לא הבנו: הם לא זקוקים לשליט. אין מצב לשליט. כי אם מישהו אחר ישלוט בהם, הם יתקשו להתפתח, הם יתקשו לסמוך על עצמם, הם יתקשו לחקור, לגלות, להתנגד, למצוא לעצמם זהות, להבין מי הם מלבד שלוחה שלנו, לדעת מה נעים להם ומה לא, להגיד לעולם מה הם צריכים, לטעות, להתאמץ, להיכשל. כי כשאנחנו שולטים באדם אחר - בין אם הוא בן 3, 7 או 15, אנחנו שוללים ממנו את החירות הכי בסיסית: את האפשרות לשלוט, את החירות להחליט ולבחור בשביל עצמו. ובזה אנחנו מבינים, אנחנו הרי יודעים כמה השליטה עוזרת וכמה אנחנו אבודים בלעדיה. אז נראה לכם באמת שלאחד מגיע לשלוט ולשני לא?

מרחב גדול של חופש בחירה

הורות מדויקת תתקיים במקומות שנבין שמתוך הצורך שלנו לשלוט, אנחנו עושים עבור הילדים שלנו כל כך הרבה דברים שהם יכולים לעשות בעצמם. מסדרים להם מעל הראש עניינים, מוציאים להם אישורים והקלות והתאמות כדי שיצטיינו יותר, כדי שיהיה להם קל, כדי שנדע בדיוק איפה הם, מה הם עושים, מה הם לא עושים - הכל בכדי שנוכל להשיג לנו עוד קצת שליטה. לטובתם כמובן, כך נספר לעצמנו.

הורות מדויקת תתקיים במקום שבו נצליח לכבד את ההתנהלות של בן הזוג שלנו מול ילד מסוים, גם אם אנחנו היינו מנהלים את הסיטואציה אחרת, רק משום שנבין את המחיר של לשלוט; נבין שבעצם כל מה שההתערבות שלנו עושה היא להקטין את ההורה השני ולשדר לילד שאנחנו לא סומכים עליו שיצליח להתמודד עם אבא שלו והוא ממש זקוק שנושיע אותו.

הורות מדויקת תתקיים במקום שבו נגדיר גבולות לילדים שלנו, לא כי אנחנו אמרנו או כי אנחנו מחליטים, אלא כי יש סיבה הגיונית ואמיתית של בטחון/סדר יום/בריאות/ערכים חשובים. ובמקום שבו נציב גבול בכדי לשמור עליהם, נמהר ונגדיר עבורם מרחב גדול של חופש בחירה והחלטה שייתן להם גם תחושה של בטחון וגם תחושה של עצמאות. ואגב, כשהם יחליטו על עצמם במרחב שפתחנו להם - כשייבחרו משהו מכוער ללבוש או ילד מגעיל לשחק איתו, להכין או לא להכין שיעורים, לאכול או לא לאכול, לצאת לטיול, לפרוש מהחוג, למה להתחפש בפורים, איזה מוזיקה הם אוהבים, מי יהיה בן הזוג שלהם - תזכרו שהם ידעו בדיוק מה אתם חושבים. לא כי ביקרתם אותם וצעקתם, או כי שלטתם בהם ביד רמה, אלא דווקא כי אפשרתם להם שליטה והחלטה, שמרתם בכל מחיר על היחסים הטובים, הבנתם שהמרחבים שבהם מותר ורצוי שתחליטו עבורם הם קטנים לעומת המרחבים שבהם הם אמורים להחליט עבור עצמם. ואם ממש דייקתם, תראו שבבגרותם הם יחפשו אחר העצות שלכם, ישאלו לדעתכם ויחזירו לכם בחזרה ביחסים טובים, באכפתיות, בהתבוננות במודל החיובי שהייתם עבורם במשך השנים.

עינת נתן 1.6 (צילום:  Photo by Flash90)
ציור של מיקה, בת 11 | צילום: Photo by Flash90

השליטה היחידה שנועדנו להשיג היא השליטה על עצמנו: על התגובות שלנו, הפרשנויות שלנו, הרגשות שלנו, הגבולות שלנו. אולי אם ניטיב לשלוט בעצמנו, להגדיר את המרחבים שלנו, לא נזדקק כל כך לשליטה באחרים. ואולי כשלא נזדקק לשלוט באף אחד נוכל להנהיג באמת, להיות מודל, להגדיר את הגבולות של עצמנו כדי שאחרים ידעו איפה אנחנו נגמרים והם מתחילים. נוכל לנהל את ההורות שלנו בשוויון ערך אמיתי, מתוך ההבנה שתחושת השליטה שלהם לא פחות חשובה מתחושת השליטה שלנו.

וכשניפול כי מיהרנו ויהיה לנו גבס על הקרסול, אולי נצליח להביט על החיים שלנו ממקום של חוסר שליטה, ואולי נוכל לבקש עזרה ולתת לעוד אדם בסביבה שלנו תחושה שהוא משמעותי, ונבין שכולנו שבירים וזקוקים לחמלה, ושזה ממש בסדר לא להיות תמיד בשליטה.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן