אז למה לעזאזל הם רבים כל הזמן? מה אנחנו עושים לא בסדר? ולמה בכל פעם שהם מרביצים, מקנאים, משווים, מתחרים, מנצלים ובאופן כללי מתייחסים זה לזה בצורה איומה, אנחנו מרגישים כל כך כועסים, נכשלים, מתוסכלים ובעיקר מיואשים?
הבית הוא מיקרוקוסמוס לכל מה שאי-פעם נחשוב על העולם: כאן נלמד בלי מילים מהו גבר, מהו אבא, מהי אשה, מהי אם, מהי זוגיות, איך מרגישה אהבה, מהי דחייה, מהו תסכול, מהם כאב וחולי, מהי שמחה, מה זה ביחד, מה זה לבד, מי אני, מי הם. כל הסובייקטיביות שלנו כבני אדם מתנקזת לשנים מעטות יחסית של למידה, כשלון, הצלחה ובעיקר יחסים. שנות הקסם - השנים הספורות יחסית שבהן נזכה לשהות ביחד בתוך משפחת המקור שלנו - ניזונות מצינור החמצן הכי משמעותי שיש לחיים להציע: היחסים האינטימיים עם אלה שלא הולכים לשום מקום.
כשנולד הילד השני, נולדת איתו ישות נוספת - היחסים בין הילדים. מעכשיו יש את הבכור, את הצעיר ואת היחסים. היחסים שנולדים ברגעים שהם חולקים מדי יום - יושבים ביחד באמבטיה, צוחקים או סתם אוכלים זה לצד זה - ממלאים אותי בשמחה שאין דומה לה. לרגע אני מתבוננת באותה ישות שלישית שנוצרה, ללא צירי לידה ופתיחה מלאה, ומרגישה הצלחה.
אבל כשהם רבים? או אז אנחנו מיד מתגייסים לפעולה. אל דאגה, השופט על המגרש! אנחנו מנסים הכל - מפרידים, מאשימים ("למה אתה תמיד..."), מענישים, צועקים, מציעים פתרונות יצירתיים ("אולי תעשו תורות?"), אומרים כמה אנחנו מאוכזבים כשהם רבים. אבל בשורה התחתונה - כלום לא עוזר. מה עושים? הנה כמה שורות תחתונות שאסור שנשכח בלהט העצבים:
1. אתם לא באמת יודעים על מה הם רבים
כשאני רבה עם בעלי בערב על זה שהוא לא רחץ כלים, והריב מגיע לטונים גבוהים ואולי אפילו לכמה מילים שקשורות לאמא שלו, אני לא באמת רבה איתו על הכלים. אני רבה איתו כי יש לי בתוך הלב פנקס קטן שבו כתוב שהוא שכח את יום הנישואין שלנו, לא היה זמין בטלפון, לא אמר לי שלשום שהוא אוהב אותי, והביא מהסופר את הקוטג׳ שאני שונאת.
אם ייכנס אדם שלישי וינסה לשפוט את אותו ריב, הוא לעולם לא יוכל לדעת מה רשום אצלי בפנקס הקטן שבלב. הוא יוכל להציע פתרונות שקשורים להדחת כלים, לשפת דיבור, להכרעה מי צודק, אבל אין שום קשר בין כל אלה לבין הדבר הזה שיוצא ממני עכשיו (ואולי אפילו לי הוא לא נגיש) ושבגללו פרצה המריבה.
כל המשפטים הקטנים, החשבונות הגדולים, הכאבים ובעיקר משאלת הלב להיות אחד ויחיד ומיוחד עבור אבא ואמא - משאלת הלב האולטימטיבית של כל ילד באשר הוא - כולם כתובים שם בפנקס הקטן שבלב, וכולם נכנסים לתמונה בשעת הריב, בדרך כלל באופן לא מודע.
ואנחנו, שחושבים שאנחנו כל כך מכירים כל אחד מילדינו, זונחים את הישות השלישית, את היחסים, ומתערבים שם, בדרך כלל בגסות וללא הבנת ההקשר הגדול. בסוף, אתם יודעים, השופט הוא זה שחוטף את כל הקללות.
2. בטוב וברע
היופי ביחסים משפחתיים תקינים הוא שאין בהם חוויה של נטישה. אף אחד לא הולך לשום מקום. לכן היחסים הללו מייצרים את אחד משדות האימון חשובים ביותר עבור הילדים: שם, בתוך היחסים עם האחים השווים להם, הם ילמדו משא ומתן, חזק וחלש, נעים ולא נעים, מריבה והשלמה, פשרות וחיים משותפים. המסר החשוב ביותר בתוך המשפחה הוא שלטוב ולרע, כולנו מחויבים לחיות זה עם זה, לייצר לעצמנו מקום נעים, ובעיקר לא להיבהל כשלא נעים.
3. מי החזק ומי החלש?
רבים מאיתנו נופלים למלכודת ה״אתה הגדול אז תוותר״, ״למה אתה תמיד מרביץ?״ והלהיט - ״הוא ממש מתעלל בו״. זכרו שדווקא מי שנראה לכם החזק, הדורש, המתעלל, בתוך היחסים עם אחיו פעמים רבות הוא דווקא החלש, זה שפחות מצליח להתאפק, זה שיותר מתמודד עם תסכול. אל תמהרו להכניס אותם למשבצת בתוך הראש שלכם ובטח אל תמהרו להגיד להם את זה. דווקא הקטן והמסכן, שיכול לנוס בעזרת רגליו הקטנות מאחיו המאיים, בוחר להישאר בתוך הריב ולהזעיק אתכם כדי שתפתרו לו את הבעיה. כשמתחילות זעקות ה״אמאאאאא״, אין כמו להישאר בחדר הסמוך ולקרוא בחזרה ״אני במטבח, מי שצריך אותי מוזמן להגיע״. לרוב הם לא מגיעים.
4. אל תדרשו התנצלות
כשילדים משלימים לא נדרשת להם המילה ״סליחה״. הם פשוט חוזרים לשחק, והם עושים את זה הרבה יותר מהר אם אנחנו לא נכנסים באמצע, כמו מצלמות טלוויזיה לתוך הפגנה. ותרו על ה״תגיד סליחה״, ״אבל זה לא היה מכל הלב״ וכו'. מיותר לגמרי.
5. תנו להם
כשהם רבים - תנו להם להיות. הכוונה היא לא לסובב את הגב ולהגיד "מבחינתי תהרגו אחד את השני", אלא לשחרר ממקום שיבהיר להם שאתם סומכים עליהם ועל היחסים הטובים שלהם, שאתם יודעים שהם אמורים גם לריב, וזה בסדר כי הם יודעים גם איך להשלים. אני לא אתערב לכם, לא אהיה השופטת, לא אכנס לחדר ואשאל "מה בדיוק קרה פה?". אם תצטרכו שאנחם על עלבון, אתן נשיקה ואחבק. אני פה, אבל לא תגררו אותי ל״תגידי לו,״ ״הוא אשם״ וכו', כי סביר להניח שלא אדע בדיוק מה קרה, מתי זה התחיל ומי באמת אשם.
6. המסר עובר ברגעים של שלום
בכל פעם שתשחקו יפה, תוותרו, תמצאו פתרונות, תהיו סבלניים, אני כהורה מבטיחה לראות ולהראות לכם כמה אתם נהדרים ואיזה אחים טובים אתם. שם אעביר לכם את המסר הכי חשוב. וכשתריבו ותצעקו ותבכו - לא אתבונן בכם במבט מאוכזב, לא ארגיש שנכשלתי, גם לא אכעס עליכם. אני אהיה הספוג על הקיר, המיכל שבתוכו תוכלו לריב בביטחון. אם תיגררו לאלימות (ולא רבותיי, אלימות זה לא דחיפה קטנה או משיכה) אני אעצור את הריב, אבל לא אשפוט, רק אגיד לכם שאם אתם מעוניינים לריב, תצטרכו לעשות את זה בלי לזרוק אחד על השני חפצים קהים או למשוך בשערות. כי לריב זו זכות, לפעמים זה גם כיף, בטח כשאף אחד לא הולך לשומקום.
7. תתעדו
ליצירתיים מביניכם, אני מציעה בחום לצלם אלבום תמונות של ריבים. קצת הומור לא יזיק. זה נחמד להסתכל מהצד לא כשופט, אלא דרך עדשה של מצלמה.
ולסיום, אם הגעתם עד הלום ולא עצרתם 19 פעמים כדי להפריד בין הילדים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לרני אחי, שפרץ לחיי בגיל שנתיים וחצי במתיקותו, בחוכמתו, בהערצה שרחש לי. תודה רני, שהיית לי חבר, שרבת איתי ריבים איומים, שישנת איתי בחדר, שנדבקת אלי ואל החברים שלי, שעצבנת אותי, שאירחת לי חברה, שנתת לי את כל הארטיקים שלך אחרי שאיימתי עליך, שהיית בעדי, שהיית נגדי, שאפשרת לי להיות לך קצת אמא, שחלקת איתי זכרונות כואבים ושמחים, שעשית איתי אמבטיות ונשארת איתי ער בחושך כשפחדתי. ולאמא ואבא - שכנראה אפשרו לנו פשוט להיות, וסמכו עלינו שנהיה חברים הכי טובים. לא כי אנחנו דומים, או מתאימים, אלא פשוט כי אנחנו אחים.